🌻-עלילות חזר וגנב -יעקב צ' מאיר/איור: מנחם הלברשטט /הוצאה: ידיעות ספרים/ תאריך הוצאה: נובמבר 2024/ קטגוריה: ילדים ונוער, נוער צעיר

יעלקר

Well-known member
מנהל
1735802250096.png

תקציר

"תראו מה זה," אמר בבהלה ר' אברום הכורך שהתעורר בדיוק משינה מצוינת, "חזיר!"
"מילא חזיר," אמר ר' זימלין שואב המים הקשיש ברעדה, "חזיר מדבר!"
"מילא חזיר מדבר," אמר אפרים האופה באימה, "חזיר מדבר בבית הכנסת!"
גיבור המעשייה החריפה־מצחיקה הזאת הוא חזיר. אבל לא סתם חזיר רגיל כמו כל החזירים, שמבוֹססים בבוץ וּמִתְחַזְרִים על איזו ערימת לְפָתוֹת, לא! מדובר בחזיר ממולח וחריף במיוחד.
כשהוא בורח מן המכלאה שבה גדל, מוצא לעצמו חֲזֵר־טְרֵיף מקום מפלט בבית הכנסת של העיירה היהודית חְלוּפְּקָה, יחד עם חברו הטוב גַנֵב־שְׁלִימַזְל, למגינת לבו של הגבאי הרשע פנחס. יחד הם משבשים את סדרי העיירה, בעלילה מלאת הומור המלווה באיוריו היפהפיים של מנחם הלברשטט.
מנחם הלברשטט הוא זוכה פרס שר התרבות לעיצוב בתחום האיור לשנת 2021.


פרק ראשון

גיבורו של הסיפור שאני הולך לְסַפֵּר לכם - לא כל כך נעים להודות, אבל מה לעשות שזאת האמת לאמיתה - הוא חזיר. אבל לא איזה חזיר רגיל כמו כל החזירים, שמבוֹססים בבוץ וּמִתְחַזְרִים על איזו ערימת לְפָתוֹת, לא! החזיר שלנו לא היה סתם חזיר, הוא היה חזיר חריף! לא ששמו עליו פלפל שחור או משהו כזה, כשאני אומר חזיר חריף אני בכלל לא מתכוון לטעם שלו, אלא לשכל שלו! הוא היה חזיר ממולח כזה, מחודד כזה, עם מחשבות מתוחכמות כאלה, שמדגדגות את הקצה של השכל כמו שפלפל חריף מדגדג את הקצה של הלשון.

בגלל שהוא היה כזה חזיר חריף, הוא הבין היטב שהחיים במכלאה שבה הוא נולד וגדל, המכלאה שבה נולדו וגדלו אבא שלו ואמא שלו וסבא שלו וסבתא שלו, לא רחוק מִפְּז'וֹזִ'י, לא צופנים לו עתיד מזהיר במיוחד. לכן הוא ניצל רגע שבו רועה החזירים היה עסוק בגירוד אוזן דחוף במיוחד, דחף את דלת המכלאה וברח, ובגלל שהוא שמע שאצלנו, היהודים, לא אוכלים חזירים, הוא מצא את עצמו במהרה - וגם אנחנו מצאנו אותו - בכפר הקטן שלנו חְלוּפְּקָה.



מה עושה מי שמגיע לִחְלוּפְּקָה? נו ברור, נכנס מיד אל הבית הגדול ביותר והיפה ביותר שבכיכר המרכזית שלנו, כלומר לְבית הכנסת. התיישב לו החזיר באחורי בית הכנסת והביט סביבו. הוא הביט בפרוכת המוזהבת היפה שלנו, שתרם הברון הירש לזכר החתול שלו שמיל; הוא הביט במנורה המפוארת שקוראים לה שַׁנְדֵלִיר, שמשתלשלת מהתקרה ושכשמדליקים אותה - ביום כיפור וביום ההולדת של הרבי שלנו - היא נראית כאילו מאה שמשות זורחות בתוכה; הוא הסתכל על הספסלים החומים, על הרצפות הנקיות ועל השלט הגדול שמבקש לא לדבר בזמן התפילה וקריאת התורה; ואז הוא הִטה את אוזניו המחודדות והתחיל להקשיב לשיעור הגמרא שהרבי הצדיק שלנו בדיוק מסר שם.

הרבי חזר על הסוגיה, סיפר סיפורים והדגים הדגמות, והחזיר ישב והקשיב, ישב וחשב. הוא הרגיש איך גלגלי המוח שלו מתחילים להסתובב, והם מסתובבים מהר יותר ויותר, ויחד איתם מסובבים עוד גלגלים ועוד גלגלים ובוכנות ומנועים ומדחפים. כשהרבי הסביר את קושיית הגמרא, החזיר הרגיש כאילו עולה לו עשן לתוך המוח. כשהרבי פרש את התירוץ, הוא הרגיש כאילו העשן יוצא לו מהנחיריים. כשהרבי הקשה את קושיית רבנו תם, הוא הרגיש כאילו בוערות לו הלחיים.

כשהרבי תירץ את הקושיה, הוא הרגיש שנוזל לו זהב טהור מהאוזניים. המוח שלו התחיל לפעול בצורות שהוא לא ידע שבכלל אפשריות, והוא לא התאפק, פתח את פיו ואמר, "אבל הרב, הרב, איך אפשר להגיד ככה, הרי קודם למדנו שהפוך! ובכלל לפי רבנו תם כל העניין הוא בכלל אחרת!"

1735802512871.png 1735802533533.png
 

יעלקר

Well-known member
מנהל


החזיר שהתאהב בגמרא

"עלילות חזר וגנב" מוגש בנימה חמימה ואינטימית ובקולו של מספר סיפורים ותיק, שלא חוסך בביטויים מן השטעטל. קיים פער בין הסגנון הסיפורי, ההומור והוויזואליה, המותאמים לילדים, ובין התמות והסוגיות המורכבות – זהות, ירושה וגורל – שמכוונות יותר למבוגרים

מאת פנינה גפן

י״א בכסלו ה׳תשפ״ה (12/12/2024


נס היסטורי: ראשית הדפוס בעולם היהודי
מימין: תלמוד ירושלמי, דפוס ונציה. משמאל: כתב יד ליידן מבפנים. צילום: יעקב צ' מאיר


הופעה של חזיר בספר ילדים עברי אינה עניין מצוי, וככלל, ספרי הילדים בארץ נעדרי דמויות חזירים מסיבות מובנות. על כן, ההפתעה בדמות איור נועז של חזיר אוחז כרך של תלמוד בבלי על כריכת ספר, היא סיבה מספיק טובה לפתוח את ספר הילדים החדש של יעקב צ' מאיר.
גיבור הסיפור הוא חזר (במלעיל כמובן, קיצור של חזיר-טרייף), שברח ממכלאתו אל העיירה היהודית הבדיונית חלופקה, אחרי ששמע שיהודים לא שוחטים חזירים. חזר מתאהב בלימוד גמרא, מפלפל פלפולים ומקשה קושיות כאחרון הלמדנים, ולא מחמיץ הזדמנות לספר מסיפורי הרשל'ה או מבדיחות דרויאנוב. אנשי העיירה מכילים את נוכחותו המשונה של היצור החדש בעיירה, מלבד פנחס הגבאי שיעשה הכול כדי להעיף את חזר מבית הכנסת. חזר פוגש את "גנב שלימזל", ומכאן ואילך העניינים מסתבכים באופן חינני למדי.
עלילות חזר וגנב, יעקב צ' מאיר, איורים: מנחם הלברשטט, ידיעות ספרים
הסיפור – בגוון של הרשל'ה וחכמי חלם פינת מעשיות הבעש"ט – מוגש בנימה חמימה ואינטימית ובקולו של מספר סיפורים ותיק, שלא חוסך בביטויים מן השטעטל, כמו שמעק־טבק, חלושס וקיצרס. לתוך העולם הזה נוצקות דמויות שבאופן עקבי למדי מייצגות את ההפך הגמור ממי שהן: החזיר משתוקק להתעמק בגמרא; גבאי בית הכנסת מצטייר כטיפוס שונא אדם; הרבי טרוד באפייה ובבישול; הגנב לא מצטיין בתפקידו, ועוד. ההיפוכים הללו משקפים את אחת השאלות המרכזיות בספר, והיא שאלת גורל התפקיד והירושה: "מה אני יכול לעשות? כל אחד צריך פרנסה, זאת האמת. האופה אופה, התופר תופר, הרבי עושה מה שרביים עושים, ואני גנב. זה לא כל כך נעים אבל זה מה שזה. סבא שלי היה גנב, אבא שלי היה גנב, וגם אני גנב…".

הסיפור משתייך לז'אנר הסאטירי, וככזה הוא עשוי היטב ואיננו חוסך בביקורת על אף טיפוס בקהילה הדתית. סאטירה, שבאופייה מגיבה למצבים שמעוררים אי־נחת, מתאימה להפליא לסיפור שמבקר את הקהילה ואת הנוקשות הדתית. עם זאת, הסיפור משתייך גם לקטגוריה נוספת, "הספרות האמביוולנטית". זהו מונח שטבעה חוקרת תרבות הילדים פרופ' זהר שביט, והוא מתייחס ליצירות שמכוונות לכאורה לקהל אחד אך פונות למעשה לאחר. כלומר, הילד משמש כפסבדו־נמען, בעוד המבוגר הוא הנמען האמיתי. קלאסיקות כמו "הנסיך הקטן" ו"אליס בארץ הפלאות" ממחישות את הדואליות הזו של הספרות האמביוולנטית, כיצירות שפונות בשפתן ובשיווקן לילדים, אך מכילות מסרים שמיועדים מלכתחילה למבוגרים.
גם ב"עלילות חזר וגנב" קיים פער בין הסגנון הסיפורי, ההומור והוויזואליה, המותאמים לילדים, ובין התמות והסוגיות המורכבות – זהות, ירושה וגורל – שמכוונות יותר למבוגרים. רגעים קומיים נפלאים, כמו הרב המוקף בענן קמח בעודו מכין טורטליני ועוגיות קשקבל, "המדמים אותו למלאך השם צבאות", יעוררו חיוך בעיקר אצל מבוגרים. כל אותם רבדים עמוקים שהספר מתהדר בהם עלולים לחמוק מעיניהם של הקוראים הצעירים (אם כי תמיד יש יוצאי דופן) שיחוו רק את פני השטח של הסיפור.
הספר מכיל את כל מה שניתן לצפות ממעשייה: עלילה קולחת, שפה מענגת ודמויות מלאות חן. למבוגרים הוא מספק הזדמנות לשוב לרגע לעולם הילדות דרך קריאה מבודחת ומלאת נוסטלגיה. עבור ילדים, רובדי העומק עשויים להישאר סמויים לעת עתה, אך הוא בהחלט מעניק להם סיבה טובה לחזור אליו בעתיד.
 

יעלקר

Well-known member
מנהל

"עלילות חזֵר וגנֵב": החזיר שרצה להיות יהודי


https://web.whatsapp.com/send?text=..._Share&utm_medium=Whatsapp&utm_campaign=Share

איור של מנחם הלברשטט מתוך הספר. מניפסט עכשווי במסווה של אגדת ילדים

איור של מנחם הלברשטט מתוך הספר. מניפסט עכשווי במסווה של אגדת ילדים
ספר הילדים החתרני של יעקב צ' מאיר מכניס חזיר לבית הכנסת ומצטיין לא רק בחוצפה אלא גם בכתיבה מחודדת


עופרה רודנר


"אני מתכוון למשל למה שסיפר ר' זימלין, שואב המים הקשיש, שקרה בבוקר למחרת החתונה של הבת של הרבי. בגלל שהחתונה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, כולם ישנו קצת יותר מדי ובבוקר איחרו לתפילה. כולם, מלבד פנחס כמובן... פנחס פשוט ניגש אל העמוד בתור חזן והתחיל את התפילה לבדו... הוא היה גאה בדייקנות שלו, פנחס, וזה בסדר גמור... וזה נכון גם שהיתה לו שמחה לאיד אמיתית מזה שכולם ישנו חוץ ממנו... כולנו מסכימים שאין שמחה כשמחה לאיד. העניין הבעייתי היה, ככה טען ר' זימלין, שכשהוא נכנס לבית הכנסת וראה את פנחס שמה לבדו הוא הבין פתאום שפנחס נהנה להיות לבד בבית הכנסת. הוא שמח שאף אחד לא בא... זו... כבר תכונה קצת בעייתית בשביל גבאי" (מתוך "עלילות חזר וגנב").
עלילת ספרו החדש של יעקב צ' מאיר, והראשון שלו לילדים, מתרחשת בכפר דמיוני דל ונידח בשם חלופקה. את הגיבור הראשי, חזיר ממולח שברח מהמכלאה והתאהב בגמרא, מיקם הסופר בבית הכנסת לאור יום; ומולו הציב נמסיס אכזר — את גבאי בית הכנסת החשוך, שונא החזירים, שבשעות הפנאי מתעמר גם בגנבים קבצנים קטנים. ברקע, התפאורה וההווי מזכירים את הפולקלור היהודי מסגנון הרשלה וחלם, או את סיפורי שלום עליכם, ובמובן מסוים גם את סיפורי הביבים והקבצנים של איסאק באבל, ממסעותיו בעיירות תחום המושב וגליציה


המחווה הזאת היא כשלעצמה אולי תעלול חתרני: לפלרטט עם רוח הרפאים שהפרויקט הציוני בורח ממנה מאז היוולדו; לחזור אל העיירה האשכנזית (חלופקה היא גם מחווה לחנוך לוין), ועוד מהסוג המרופט, הקבצני, המתבוסס בבוץ ובעליבות; לזרות קצת מלח על הפצע הנרקיסיסטי ועל רגשי הנחיתות, שאמנם קיבלו צורה חדשה בפרובינציה הישראלית, אבל מעולם לא עזבו; ולהחזיר מהמתים את הקול של המספר היהודי האנדרדוג, שלא היו לו זכויות של אזרח סוג א' ולא תחושת אדנות, אבל היה לו חוש הומור. אפשר לקרוא לזה גם פרופורציות, או צניעות, במובן האקזיסטנציאליסטי והפילוסופי של המילה. להבדיל מהמובן הפוריטני והוולגרי שלה, שהפך שימושי כל כך בזרם היהודי הפונדמנטליסטי.


איור של מנחם הלברשטט מתוך הספר

איור של מנחם הלברשטט מתוך הספר

מאיר שוטט במחוזות דומים של מזרח אירופה כבר בספרו התקופתי למבוגרים, "נחמיה" (כמו כמה סופרים אחרים, יניב איצקוביץ' הוא אולי הבולט שבהם). אבל הכתיבה שלו לילדים היא שונה — הסגנון של "עלילות חזר וגנב" קליל, אפשר לקרוא לו "עממי" או טלנובלי. ומלבד זה, עניינו פחות העבר ויותר ההווה — כלומר, מדובר במניפסט פולמוסי עכשווי, שמתחזה לסיטקום פורימי, או לאגדת ילדים מתרפקת מהמקראה של קבלת שבת. במניפסט שלו, שכאילו בא לחפש תגרה, מאיר מטריל את הפרובינציה הציונית המתחסדת ואת הזרם היהודי הבדלני שהשתלט עליה באלימות: לא רק שהוא מכניס את החזיר להיכל, אלא הוא גם הופך את החזיר ליהודי של הסיפור, ל"אחר", האנדרדוג, הרדוף; ובין היתר הוא שואל, כמו באגדות חסידיות, מיהו הצדיק האמיתי.
לשם כך הוא מעמיד את גיבוריו בכמה מבחנים, ובתחילה נראה שהאנדרדוג מוביל — כי החזיר אכן יוצא למאבק נגד הגבאי הנבל ואף מנצח כמו "הטובים" מהאגדות, שאלוהים לצדם. אבל בהמשך הדרך עולים הספקות באשר לניצחון ההרואי של החזיר הנבון, והוא עצמו מתגלה כעסקן לא קטן, בלתי צדיק בעליל (על אף "אחרותו", ואולי זוהי הטרלה קטנה לצד השני, הליברלי, של המפה). כאן נכנס לתמונה הגיבור השלישי, "גנב שלימזל", שהוא ידידו ובעל בריתו של החזיר למאבק המדוכאים — הגנב הוא במובן מסוים הלב של העלילה, והוא שיהפוך אותה על פיה כשינהג במידת הרחמים, גם כלפי אויבו האכזר, משהוכרע.
עטיפה



מן הסתם, "עלילות חזר וגנב" מוקצה זה מכבר מכוננית הספרים הדתית־חרדית, וסביר מאוד שלא ייכנס למצעד הספרים של משרד החינוך. ייתכן גם שהסיכויים המסחריים שלו קלושים, עוד יותר מהסיכויים של רוב הספרים שיוצאים בעברית, כי הווי בית הכנסת והעיירה — או ביטויים כמו "סטנדר", "הכרך של המשנה־ברורה שממנו מקריא פנחס בכל בוקר הלכה יומית" ו"השלטים של משיב הרוח ומוריד הטל" — הם לא בדיוק מגנט לקהל היעד החילוני הצעיר.

פה ושם, הסופר הפריז עם הדאחקה הפרודית על שפת הפלפול והמליצה, עם הטון הקיביצרי והבדיחות הפנימיות. ובכל זאת, יש הרבה מה לחבב בספרון הזה, מלבד את החוצפה שלו — הוא מוזיקלי בנגינתו, משעשע בטיפוסיו, מלא אירוניה ורחמים, ויש בו איזה רוך שלא מן העולם הזה.
 
למעלה