1. הגעגוע
שמתחיל באזור הלב ומחלחל לבטן כמו נוזל סמיך. 2. הימים הארוכים 3. האדים. היכולת לישון כמו תינוקת, התשוקה לצבוע, לצייר, למתוח את קשת המותן, לרקוד, לרוץ רחוק מאוד, להתחפר בחיבוק. 1. השינוי שמתחיל במעגל קטן. חוסר הזמן לכתוב אפילו לעצמי. בעיקר לעצמי. כותבת סיפורים על אנשים אחרים בכתיבה שאין בה הרבה אני אבל גם בה אפשר למצוא משהו ממני. 2. השפה ומחסומי השפה ורגליי היחפות המתרוצצות בין האבק והמברשות והצבעים - כן ככה היה צריך להיות תמיד, כמו הגלים שמלחכים את עור הברווז, כמו ריח הטרנפנטין או ריח הצמחיה של הסתיו כשרצתי אז לבד-לבד בקור ויובש והצחוק שלעולם לא אוכל עוד להסתיר והבכי שיש לו רק כמה מקומות לצאת. 3. עונת המעבר המשונה הזו. הטוב והרעד שהיא מביאה איתה: הספינה שעוזבת את החוף עכשיו, עשרות מטרים מהנמל: הגעגוע שיש לו תקווה וסוף ואין גבול למרחבים שהוא יקח אותי אליהם היכולת להזיל דמעות על מי שגידל אותי, על מי שרב איתי, על מי שאומר לי שאני בסדר, אני בסדר היכולת להגיד- מפה הצלילים האלה כבר לא אני, מזה אני לא נהנית, ומאחרים כן.
שמתחיל באזור הלב ומחלחל לבטן כמו נוזל סמיך. 2. הימים הארוכים 3. האדים. היכולת לישון כמו תינוקת, התשוקה לצבוע, לצייר, למתוח את קשת המותן, לרקוד, לרוץ רחוק מאוד, להתחפר בחיבוק. 1. השינוי שמתחיל במעגל קטן. חוסר הזמן לכתוב אפילו לעצמי. בעיקר לעצמי. כותבת סיפורים על אנשים אחרים בכתיבה שאין בה הרבה אני אבל גם בה אפשר למצוא משהו ממני. 2. השפה ומחסומי השפה ורגליי היחפות המתרוצצות בין האבק והמברשות והצבעים - כן ככה היה צריך להיות תמיד, כמו הגלים שמלחכים את עור הברווז, כמו ריח הטרנפנטין או ריח הצמחיה של הסתיו כשרצתי אז לבד-לבד בקור ויובש והצחוק שלעולם לא אוכל עוד להסתיר והבכי שיש לו רק כמה מקומות לצאת. 3. עונת המעבר המשונה הזו. הטוב והרעד שהיא מביאה איתה: הספינה שעוזבת את החוף עכשיו, עשרות מטרים מהנמל: הגעגוע שיש לו תקווה וסוף ואין גבול למרחבים שהוא יקח אותי אליהם היכולת להזיל דמעות על מי שגידל אותי, על מי שרב איתי, על מי שאומר לי שאני בסדר, אני בסדר היכולת להגיד- מפה הצלילים האלה כבר לא אני, מזה אני לא נהנית, ומאחרים כן.
