1 8 0 2 6 4
ניצלתי את השמש שהפציעה הבוקר בשמיים הנקיים מעננים ויצאתי לשוטט. כך, עם הידיים בכיסים, מצאתי עצמי מהלך באיטיות ומעת לעת מאט ממהרים למיניהם, בדרך לעוד יום עבודה, או השד יודע מה. לקחתי את הזמן, הבטתי באנשים שחלפו על פניי, התעכבתי לפני חנויות שעל פניהן חלפתי, מתחבט מה לקנות, לפנק את עצמי על מנת להעלות את מפלס הצער מעל מעמקי הקו האדום. כעבור כשלושת רבעי השעה עייפתי, בתזמון מושלם משהו, ולא מין הנמנע גם שלא במקרה. חלפתי על פני בית קפה קטן, דרך החלון הבחנתי באישה רכונה מעל גבי עיתון ושתי ידיה חופנות ספל שאדיו נישאו מעל עיתון ועפפו את פניה. משהו, שהיה כמעט שלא בשליטתי, משך אותי פנימה. התישבתי בשולחן הסמוך לשולחנה של האשה שראיתי מהחלון שהעיפה מבט רגעי אל השולחן שלי, כאילו רק לוודא מי השכן שהטריד את מנוחתה, חייכה חיוך שכולו בוקר טוב וחזרה אל העיתון. בתחתית כף היד הבחנתי בקעקוע של יין ויינג בשחור ואדום, כאילו לסמן את מיקום בדיקת הדופק במקרה הצורך. תהיתי למה בחרה בו? איך קעקוע מעיד על המקועקע? ניסיתי לענות במהירות, מה הייתי בוחר לקעקע אם הייתי רק מחליט לעשות כך? מצא חן בעיני הרעיון, גם אם לא באמת הייתה לי תשובה מה לקעקע ואיפה. כעבור חצי שעה בבית הקפה יצאתי שוב אל הרחוב הסואן, גם אם פחות מאשר מקודם. המשכתי לחשוב על קעקועים ובמקביל לבחון חלונות ראווה של חנויות על פניהן חלפתי. באופן שכנראה לא היה אמור להפתיע אותי, כמין נבואה שהגשימה את עצמה, מצאתי עצמי נועץ עיני בחלון עמוס בקעקועים. נכנסתי פנימה, כאילו היה זה דבר שמלכתחילה תכננתי לעשותו היום. כהרף הוקפתי מכל הקירות בדוגמאות מדוגמאות שונות. מישהו שכנראה עובד במקום, שאל אם הוא יכול לעזור ואני השבתי כי אני רק מסתכל, מה שאכן עשיתי. עברתי על פני רוב הדוגמאות לאורך הקירות. היו כמה שאהבתי והיו שפחות. לאחר הסיבוב הקצר לא הרגשתי שיש משהו שממש הייתי רוצה. "כמה עולה קעקוע קטן?" שאלתי את הבחור שנראה משועמם למדי או סתם כמו אחד שעדיין לא התעורר. "תלוי, אתה יודע, למשל זה," אמר והצביע על ראש של חייזר זרחני, "יעלה לך משהו כמו 300 שקל. "ואני חייב לבחור ממה שיש או ש..?" ניסיתי למתוח את גבולות החופש. "חופשי, מה שבא לך. אתה יכול גם להביא ציור או צילום שאתה אוהב, כמעט כל דבר." דיפדפתי בין דפי הקטלוגים השונים כאחד שמחפש אך די ברור שיותר מרפרף. "ותגיד, כמה זמן זה לוקח? נגיד כמו הדבר הזה שהראת לי קודם?" שאלתי בעודי מצביע על ראש החייזר. "בערך שעה" השיב. הגנבתי הצצה אל השעון על הקיר, שני המחוגים התאחדו מעט לפני אחת עשרה. ניסיתי לחשב זמני לאחור - בשלוש אני צריך לחזור לטקס גילוי המצבה של סבא שלי, שזה שעה נסיעה ולכן מביא אותי לשתיים. אם אחליט ואתחיל מייד, כנראה שאסיים בזמן ואף אספיק לחטוף צהריים באזור. "אני רוצה קעקוע" פניתי אל הבחור. "אין בעיה, בוא כנס" אמר בעודו מסיט את הווילון הצידה ומוביל אותי אל הכיסא שקצת הזכיר לי חדר של רופא שיניים עם כל המכשירים מסביב , "איפה אתה רוצה ומה?" "אפשר בצבעים?" המשכתי לתחקר. "בטח, רק תגיד איזה," הסביר לי בקצרה, "ודרך אגב, אם כבר אתה נתקע איתי פה קצת זמן אז שמי עידן" אמר בעודו משחרר חיוך מלא בשביעות רצון של אחד שרק סיפר בדיחה מוצלחת. "היי... אני נועם" השבתי. "אפשר חתיכת דף?" שאלתי את עידן, שמייד הושיט לי אחד. שירבטתי על הדף - 462081 ורשמתי בצד: 4 - אדום 6 - כתום 2 - צהוב 0 - ירוק 8 - כחול 1 - סגול החזרתי לו את הדף. "אני רוצה את זה פה," הראתי לו את אותו מקום בו לאישה מהקפה היה את הקעקוע שלה, בסמוך לכף היד. "אתה צוחק נכון???" ניסה עידן להטיל ספק במה שרק לפני שניה ביקשתי ממנו. "שאני אבין, אתה רוצה מספר, בצבעים, על היד?? אתה שפוי או מה?" חייכתי אליו, "תרגע, אני לא מסתלבט עליך או משהו, אני רוצה את המספר הזה על היד ובצבעים שרשמתי לך. ככה אני רוצה, טוב?" עם פרצוף חמצמץ משהו ביקש עידן שאשב על הכיסא ואוריד את החולצה. עשיתי כפי שביקש והנחתי את יד על התומך. "זה כואב?" שאלתי ומייד עצמתי עיניים מתעלם מה"לא כל כך, מעקצץ" שעידן השיב. הוא החל לקעקע אותי והדקירות אכן לא הכאיבו כמובטח. נותרתי עם עיניים עצומות. "סבא שלי נפטר לא מזמן," אמרתי ומייד כמעט התחרטתי, לא מבין למה הרגשתי צורך לשתף אדם זר בענין אישי שכזה. "לפני חודש אם לדייק," המשכתי בכל זאת, בהמשך ל"מצטער לשמוע" שעידן טרח להוסיף. "הוא היה מאוד יקר לי. האיש היחיד שהבין אותי ויכלתי להיות גלוי איתו לגמרי, בלי לפחד שינזוף בי ובלי שהענין ידלוף אל שאר בני המשפחה. הכל היה אצלנו גלוי וכך יצא גם שאני הייתי היחיד מבני המשפחה לו הוא סיפר את כל סיפור השואה שלו, כולל כל הזוועות. היום מגלים את המצבה על קברו ומחר אני ממריא למצעד החיים בפולין. משהו שהחלטתי לעשות בזמן השבעה שישבנו עליו." פקחתי עין ימין לרגע וראיתי את עידן שקוע על הזרוע ועובד על ה – 6, תוהה אם הוא בכלל הקשיב, למרות שזה לא ממש הטריד אותי. "וואללה....שמעתי הרבה סיפורים על המצעד הזה," אמר לפתע כאילו להראות לי שטעיתי בהערכתי אליו, "לא בטוח שאני כל כך בעד כל הדברים האלה, אבל גם אף אחד לא באמת שואל אותי אני מניח." ביקשתי כוס מים. עידן הניח את המכשיר מידיו וניגש להביא לי כוס מים כפי שביקשתי. "אתה נוסע לבד או עם מישהו מהמשפחה?" המשיך לתחקר בעת שמילא את הכוס מהברז. "לבד. לא רוצה לנסוע עם אף אחד אחר. רק להיות שם עם סבא שלי, ועוד אלפים אחרים נכון, אבל בכל זאת זה בינינו. המספר הזה, שאתה מקעקע, היה המספר שלו על היד, קעקוע מזכרת מהנאצים. עכשיו זה מזכרת לי ממנו." "תעצור אותי אם אני דוחף את האף יותר מידי, אבל.... למה הצבעים?" חייכתי לעצמי והוא הגניב מבט שציפה להסבר. "אמרתי לך שהיה לנו קשר מיוחד. מגיל מאוד צעיר אני זוכר שסיפרתי לו דברים שקרו לי בגן וכאלה, ולא העזתי אף פעם לספר לאחרים. גם לא לאמא או אבא. לפני שלוש שנים יצאתי, חלקית, מהארון וכמובן שמייד סיפרתי לסבא. הוא היחיד שידע במשפחה. עכשיו אף אחד לא יודע. הוא תמך בי לכל אורך הדרך בצורה נפלאה."
ניצלתי את השמש שהפציעה הבוקר בשמיים הנקיים מעננים ויצאתי לשוטט. כך, עם הידיים בכיסים, מצאתי עצמי מהלך באיטיות ומעת לעת מאט ממהרים למיניהם, בדרך לעוד יום עבודה, או השד יודע מה. לקחתי את הזמן, הבטתי באנשים שחלפו על פניי, התעכבתי לפני חנויות שעל פניהן חלפתי, מתחבט מה לקנות, לפנק את עצמי על מנת להעלות את מפלס הצער מעל מעמקי הקו האדום. כעבור כשלושת רבעי השעה עייפתי, בתזמון מושלם משהו, ולא מין הנמנע גם שלא במקרה. חלפתי על פני בית קפה קטן, דרך החלון הבחנתי באישה רכונה מעל גבי עיתון ושתי ידיה חופנות ספל שאדיו נישאו מעל עיתון ועפפו את פניה. משהו, שהיה כמעט שלא בשליטתי, משך אותי פנימה. התישבתי בשולחן הסמוך לשולחנה של האשה שראיתי מהחלון שהעיפה מבט רגעי אל השולחן שלי, כאילו רק לוודא מי השכן שהטריד את מנוחתה, חייכה חיוך שכולו בוקר טוב וחזרה אל העיתון. בתחתית כף היד הבחנתי בקעקוע של יין ויינג בשחור ואדום, כאילו לסמן את מיקום בדיקת הדופק במקרה הצורך. תהיתי למה בחרה בו? איך קעקוע מעיד על המקועקע? ניסיתי לענות במהירות, מה הייתי בוחר לקעקע אם הייתי רק מחליט לעשות כך? מצא חן בעיני הרעיון, גם אם לא באמת הייתה לי תשובה מה לקעקע ואיפה. כעבור חצי שעה בבית הקפה יצאתי שוב אל הרחוב הסואן, גם אם פחות מאשר מקודם. המשכתי לחשוב על קעקועים ובמקביל לבחון חלונות ראווה של חנויות על פניהן חלפתי. באופן שכנראה לא היה אמור להפתיע אותי, כמין נבואה שהגשימה את עצמה, מצאתי עצמי נועץ עיני בחלון עמוס בקעקועים. נכנסתי פנימה, כאילו היה זה דבר שמלכתחילה תכננתי לעשותו היום. כהרף הוקפתי מכל הקירות בדוגמאות מדוגמאות שונות. מישהו שכנראה עובד במקום, שאל אם הוא יכול לעזור ואני השבתי כי אני רק מסתכל, מה שאכן עשיתי. עברתי על פני רוב הדוגמאות לאורך הקירות. היו כמה שאהבתי והיו שפחות. לאחר הסיבוב הקצר לא הרגשתי שיש משהו שממש הייתי רוצה. "כמה עולה קעקוע קטן?" שאלתי את הבחור שנראה משועמם למדי או סתם כמו אחד שעדיין לא התעורר. "תלוי, אתה יודע, למשל זה," אמר והצביע על ראש של חייזר זרחני, "יעלה לך משהו כמו 300 שקל. "ואני חייב לבחור ממה שיש או ש..?" ניסיתי למתוח את גבולות החופש. "חופשי, מה שבא לך. אתה יכול גם להביא ציור או צילום שאתה אוהב, כמעט כל דבר." דיפדפתי בין דפי הקטלוגים השונים כאחד שמחפש אך די ברור שיותר מרפרף. "ותגיד, כמה זמן זה לוקח? נגיד כמו הדבר הזה שהראת לי קודם?" שאלתי בעודי מצביע על ראש החייזר. "בערך שעה" השיב. הגנבתי הצצה אל השעון על הקיר, שני המחוגים התאחדו מעט לפני אחת עשרה. ניסיתי לחשב זמני לאחור - בשלוש אני צריך לחזור לטקס גילוי המצבה של סבא שלי, שזה שעה נסיעה ולכן מביא אותי לשתיים. אם אחליט ואתחיל מייד, כנראה שאסיים בזמן ואף אספיק לחטוף צהריים באזור. "אני רוצה קעקוע" פניתי אל הבחור. "אין בעיה, בוא כנס" אמר בעודו מסיט את הווילון הצידה ומוביל אותי אל הכיסא שקצת הזכיר לי חדר של רופא שיניים עם כל המכשירים מסביב , "איפה אתה רוצה ומה?" "אפשר בצבעים?" המשכתי לתחקר. "בטח, רק תגיד איזה," הסביר לי בקצרה, "ודרך אגב, אם כבר אתה נתקע איתי פה קצת זמן אז שמי עידן" אמר בעודו משחרר חיוך מלא בשביעות רצון של אחד שרק סיפר בדיחה מוצלחת. "היי... אני נועם" השבתי. "אפשר חתיכת דף?" שאלתי את עידן, שמייד הושיט לי אחד. שירבטתי על הדף - 462081 ורשמתי בצד: 4 - אדום 6 - כתום 2 - צהוב 0 - ירוק 8 - כחול 1 - סגול החזרתי לו את הדף. "אני רוצה את זה פה," הראתי לו את אותו מקום בו לאישה מהקפה היה את הקעקוע שלה, בסמוך לכף היד. "אתה צוחק נכון???" ניסה עידן להטיל ספק במה שרק לפני שניה ביקשתי ממנו. "שאני אבין, אתה רוצה מספר, בצבעים, על היד?? אתה שפוי או מה?" חייכתי אליו, "תרגע, אני לא מסתלבט עליך או משהו, אני רוצה את המספר הזה על היד ובצבעים שרשמתי לך. ככה אני רוצה, טוב?" עם פרצוף חמצמץ משהו ביקש עידן שאשב על הכיסא ואוריד את החולצה. עשיתי כפי שביקש והנחתי את יד על התומך. "זה כואב?" שאלתי ומייד עצמתי עיניים מתעלם מה"לא כל כך, מעקצץ" שעידן השיב. הוא החל לקעקע אותי והדקירות אכן לא הכאיבו כמובטח. נותרתי עם עיניים עצומות. "סבא שלי נפטר לא מזמן," אמרתי ומייד כמעט התחרטתי, לא מבין למה הרגשתי צורך לשתף אדם זר בענין אישי שכזה. "לפני חודש אם לדייק," המשכתי בכל זאת, בהמשך ל"מצטער לשמוע" שעידן טרח להוסיף. "הוא היה מאוד יקר לי. האיש היחיד שהבין אותי ויכלתי להיות גלוי איתו לגמרי, בלי לפחד שינזוף בי ובלי שהענין ידלוף אל שאר בני המשפחה. הכל היה אצלנו גלוי וכך יצא גם שאני הייתי היחיד מבני המשפחה לו הוא סיפר את כל סיפור השואה שלו, כולל כל הזוועות. היום מגלים את המצבה על קברו ומחר אני ממריא למצעד החיים בפולין. משהו שהחלטתי לעשות בזמן השבעה שישבנו עליו." פקחתי עין ימין לרגע וראיתי את עידן שקוע על הזרוע ועובד על ה – 6, תוהה אם הוא בכלל הקשיב, למרות שזה לא ממש הטריד אותי. "וואללה....שמעתי הרבה סיפורים על המצעד הזה," אמר לפתע כאילו להראות לי שטעיתי בהערכתי אליו, "לא בטוח שאני כל כך בעד כל הדברים האלה, אבל גם אף אחד לא באמת שואל אותי אני מניח." ביקשתי כוס מים. עידן הניח את המכשיר מידיו וניגש להביא לי כוס מים כפי שביקשתי. "אתה נוסע לבד או עם מישהו מהמשפחה?" המשיך לתחקר בעת שמילא את הכוס מהברז. "לבד. לא רוצה לנסוע עם אף אחד אחר. רק להיות שם עם סבא שלי, ועוד אלפים אחרים נכון, אבל בכל זאת זה בינינו. המספר הזה, שאתה מקעקע, היה המספר שלו על היד, קעקוע מזכרת מהנאצים. עכשיו זה מזכרת לי ממנו." "תעצור אותי אם אני דוחף את האף יותר מידי, אבל.... למה הצבעים?" חייכתי לעצמי והוא הגניב מבט שציפה להסבר. "אמרתי לך שהיה לנו קשר מיוחד. מגיל מאוד צעיר אני זוכר שסיפרתי לו דברים שקרו לי בגן וכאלה, ולא העזתי אף פעם לספר לאחרים. גם לא לאמא או אבא. לפני שלוש שנים יצאתי, חלקית, מהארון וכמובן שמייד סיפרתי לסבא. הוא היחיד שידע במשפחה. עכשיו אף אחד לא יודע. הוא תמך בי לכל אורך הדרך בצורה נפלאה."
