-

[ירגזי כחול]

-

I've always liked the noise throughout the day, at any hour throughout life, with no regard to sense whenever my heart is left alone with the quiet it is only left to listen to its own screams to rearrange its own mess {and that's no way to work through a pointless life} I'd always prefer the bitter cold to even the smallest bit of warmness close by it's so much easier to just forget what you're missing and why I hate that there are some thing I just don't understand and they seem to repeat over in my head whenever there's nothing else stirring me up like, all the screams I have ever heard like a bit fat choir of them, blowing at my ears, all at the same time, in the most bizarre harmony, in the dark, when I'm just trying to loosen all that's left of the day {of me} .................... nighttime. I just don't know & sort of miss the days when I would be too tired to remember who I was by the end... the ones where I'd only cry if it was really. bad enough. Good thing I'll be going back, then, I guess.

 

[מתנות]

מתחשק לי לקחת עכשיו קורס אנגלית

רק כדי לדעת מה עובר עלייך שם.

 

[ירגזי כחול]

-א-

אני חושבת שפיתחתי סוג חדש של רגש. קוראים לו, אין לי כח להפגע יותר. עכשיו, כנראה שהוא לא בדיוק גורף כלפי הכל, אבל, הוא ממש מבצבץ לו. הרבה יותר מזה, אפילו. הוא בוער מתוכי במן, לא, זה באמת לא כעס. הרגשה שאיך לעזאזל אנשים מסוגלים להתייחס אליי בצורה שכל כך לא מגיעה לי. אולי צריך לקרוא לו, לדבר החדש הזה שנולד בתוכי, אם כבר בוחרים לו שם, לא -מגיע- לי להפגע יותר. כי זה לא אין לי כח. אף פעם לא היה לי כח, אבל כח מוצאים, כשמכריחים את עצמנו. והנה, אני, -הודפת. אני יושבת פה בישיבה המקופלת-על-הכסא הרגילה שלי, כבר לא שואלת את עצמי בגלל מי אני תופסת או שלא תופסת את המקום שאני תופסת ולא תופסת ושאר שאלות שיעלו חיוך מתנשא על פניהם של אנשים דמיוניים או שלא. את התשובות אני יודעת. אחת מהן נמצאת בחדר השני, וזה לא יפה שאת מדברת ככה על אבא שלך, לירון, אני לא אתן לזה יד, [שוב המקהלות האלה של הצעקות בראש. הממ. הרבה זמן כבר לא לקחתי ריטלין...] אלא בעיקר שואלת את עצמי שאלה אחת גדולה. איך בנאדם יכול להיות הדבר הכי נפלא עליי אדמות. הכי מדהים שאי פעם קרה לך. האדם שמגיע אליך הכי פנימה. ואז כאילו לרסק אותך לחתיכות ברגע. כאילו לרגע נשכחה העובדה שיש לך רגשות, כאילו אנשים הם בעצם כלבים רעים שלפעמים מורידים את הרסן וקורעים לך את הצורה. ואז להצטער. ולעשות את הדברים הכי יפים כדי לפצות. ושאת תתמוססי לך ולא תהיה לך ברירה. אם אני אחשוב שנים אחורה, אני אוכל להתאים כל רצף כזה של מקרים אחד לשני ולסדר אותם ישרים ומדוייקים כמו מקבילים מזדיינים בבעיה מחורבנת במתמטיקה שהמורה שלי נתן לי עליה את כל נקודות הבונוס ואבא היה גאה. אולי יש סיבה לזה שאני כל כך לא מסוגלת להסתכל על מתמטיקה יותר. ואז השאלה היא, כמה פעמים אני עוד אמורה להתרסק ולסלוח. מול בני אדם שלא יודעים איך להתנהג מול בני אדם אחרים. אולי יש סיבה לזה שהם כל כך לבד, ואני מנסה שלא להרגיש אשמה כשאני אומרת את כל זה כי - כי כמה אני אמורה לספוג, בגלל ש, משפחה צריכה להיות ביחד. אולי אני לא צריכה להיות ביחד? זה נורא לחיות מתוך מזוודה כשכל מה שאני רוצה זה לנוח. ואני חושבת לעצמי שאולי זו פשוט הבעיה שלי, לקבל. ואז אני חושבת לעצמי שאולי זו פשוט היתה פעם אחת יותר מדי, אחרי יותר מדי שנים. יותר מדי מילים מכוערות כלפי שלא הגיעו לי, יותר מדי צעקות, יותר מדי בכי שלי, ושזהו, אולי זה כל מה שאני יכולה לספוג. בייחוד אחרי שלמדתי שמגיע לי יותר טוב מזה. בייחוד אחרי שהיה לי זמן בלי וככה פתאום. אולי עכשיו אני כמו כל האנשים האלה שאני כל כך לא מעריכה שמוותרים ולא נלחמים. אבל, אבל לא. כי בשביל לבנות דברים, בשביל לחבר שברים של מערכת יחסים ובשביל לא לוותר, צריך שניים. ונמאס לי להכוות מחוסר היכולת, ה,כמעט, נכות, של מי שמולי, כי אם אני יכולה ומי שמולי לא, אז לא. אז אולי פשוט, אי אפשר, ועדיף לי, עדיף להיות, ככה. ואתה יכול להגיד לי שכשהייתי קטנה הייתי נרדמת רק עם היד שלך בתוך העריסה, ואני יכולה לשבת פה ולבכות מזה. ואני יכולה לזכור את הכל. וזה לא ישנה את זה שכל פעם שאני מנסה אני מקבלת עוד כאפה לפנים. כשצעקת, אחרי שלא צעקנו שבועיים שלמים, אמרתי, שהנה אתה, תהיתי לאן נעלמת, ושנאתי את זה ואת עצמי אבל זה היה כל כך נכון. המשחק שלך עם ספרי התהילים האלה לא עובד עליי, ואם זה עובד בשבילך, אז אחלה, אבל מה אם היום ההוא היה הקש ששבר אותי הפעם? מה אם מכאן אני לא אצליח יותר, אפילו לרצות לנסות לעזור לך לתקן? [אני לא מסוגלת אפילו לשמוע את הקול שלך מהחדר השני.] ***

 

[מורני !]

אני זוכרת

את היום בו ישבתי בחדר כביסה בבית אצלנו, וידעתי שאני בוכה בגללו, בגלל אבא שלי, כל כך בוכה. ויותר משבכיתי פחדתי. פחדתי שאני לא אבכה יותר. שזו הפעם שבה הוא שבר אותי יותר מידי עמוק. פחדתי שהדברים שלו יותר לא יכנסו לתוכי כי הוא חסם אותי במילים שלו. בהתנהגות שלו. *** אי אפשר לענות על זה. כמה פעמים את עוד אמורה להתרסק ולסלוח. אני מקווה שלעולם לא. אני מקווה שלא תתרסקי יותר, אלא תתכופפי. אני לא יודעת בת כמה את. ואם את יכולה לשנות את המצב שלך בעצמך. אבל גם א את צעירה מידי, ולא יכולה לעשות זאת, מתישהו תוכלי. וזה יהיה שווה את זה. הלוואי והיו לי כמה מילות חוכמה לחלוק איתך כדי להקל את הצריבה הזו בנשמה <זו שמיכל תיארה למעלה בצורה כל מדוייקת> אבל זה משהו שאת כנראה תצטרכי לעשות בעצמך. להתגבר. ללמוד את הגבול שלך, ולדעת לקבל אותו כמו שהוא, כי כנראה זה מה שיש וזה מי שהוא. ועם הקבלה הזו לדאוג לשמור על עצמך. כי זה הכי חשוב. את. בהצלחה.

 

[noosh]

אני לא ממש יכולה להגיב עכשיו

אבל בינתיים איך בנאדם יכול להיות הדבר הכי נפלא עליי אדמות. הכי מדהים שאי פעם קרה לך. האדם שמגיע אליך הכי פנימה. ואז כאילו לרסק אותך לחתיכות ברגע. כן אה? לפעמים אני חושב תשהם עושים את זה לא מתוך כוונה לפגוע, אלא כי יוצא או כי זה מה שהם צריכים עכשיו, ולא, זה לא תירוץ וזה לא אמור לגרום לך להרגיש יותר טוב (לפעמים זה גורם להרגיש יותר רע), זה פשוט ככה. אולי אפשר להתנחם בזה, אולי לא. People hurt each other. That's what people do. כלכך רע, להתרסק ככה. להרגיש שאת מאבדת בשניה את מה שחשבת שבנית, ששנים שלמות צירפת חתיכות אחת לשניה בסבלנות אין קץ. ואולי, את יודעת, חלק כן נשארו דבוקות, ואת הדרך חזרה הביתה מוצאים יותר בקלות בפעם השניה, והשלישית. ואני יכולה לזכור את הכל. וזה לא ישנה את זה שכל פעם שאני מנסה אני מקבלת עוד כאפה לפנים. נכון, את יודעת, זה לא ישנה את זה, שומדבר לא ישנה את זה, כי הזכרונות לא חיים איתנו עכשיו, כי אנחנו לא חיים אותם. אנחנו יכולים להריץ אותם שוב ושוב ושוב ושוב בראש כמו סרטים בשחור-לבן שקופצים מרוב שחיקה, אבל זה לא יגרום למציאות להשתנות, זה רק יגרום לנו להתגעגע יותר, לא להבין למה עכשיו זה לא כמו פעם. אז אולי הכאפה הזאת מזיזה בפנים את הזכרונות למקום שלהם ואת העיניים למה שעכשיו, ואולי את יודעת שאת לא צריכה לשכוח מה היה פעם אבל את כן צריכה לחיות את הקשרים של הרגע. ולנסות אותם כמו שהם ככה, כי להזכיר לך שפעם הוא היה טוב לא מפצה, לא, it just ain't good enough. (איזה כיף זה מתמטיקה בשביל הנחמה הזאת, כי במתמטיקה יש חוקים והכל פשוט, את יודעת, אם זה לא מתחלק ב-0 אז זה לא מתחלק, שומדבר לא יכול לשנות את זה, ושני קווים מקבילים לא יפגשו לעולם, לעולם, הם לא יחתכו אזה את זה, לא יהיה שם מגע, גם אם הכי תרצי ותבכי על זה את כל הדמעות שלך. וזה כלכך מקל לדעת שיש פתרון בסוף, שחייב להיות, שגם אם עכשיו הכל בבלאגן טוטאליו את לא יודעת את הדרך, את יודעת שיש דרך, כי את יודעת שיש תשובה, כי את יודעת שיש לך את הכלים להגיע אליה. ואולי זה ככה גם כאן, החיים הם מתמטיקה (היו לי כלכך הרבה קטעים על מתמטיקה פעם) וזה לא חייב להיות קר ואנליטי, מתמטיקה יכול להיות רכה ונעימה, ואולי כן יש את הדרך ואולי כן יש תשובה, אולי היא לא יציבה אולי היא משתנה מפעם לפעם, אולי הפרמטרים משתנים אולי המשוואה לא מאוזנת, אולי צריך להוסיף משהו לצד השני, אבל את הכלים יש לנו ואם לא אנחנו לומדים, ואנחנו גורעים ומוסיפים ואולי אפשר, את יודעת, להתמודד עם הקווים המקבילים והנחצים ולבנות מצולעים משלנו.) [תראי מה זה, לא יכולה להגיב....]

 

[ירגזי כחול]

כן, הלא יכולה להגיב שלך...

אני אוהבת את השטויות שלך על מתמטיקה. אני זוכרת עוד מפעם כמה נפעמתי לקרוא את ההשוואות האלה.. יש לך מילים יפות, והרבה יותר מזה. ואני חושבת שאת שוכחת לפעמים לתת לעצמך קרדיט, ועד כמה. ... .

 

[רעוּת]

וואי נועה,

בא לי לשלוח לך ניידת של אשפוז-בכפייה בגלל הסטיות שלך עם מתמטיקה

למרות שזה גרם לי לחשוב לרגע "אוף, חבל שהחיים זה לא מתמטיקה" (אבל רק לרגע כן? כי אם החיים היו כמו מתמטיקה הייתי עושה 4 יחידות בהם ומתאבדת בטריגו') [למרות שבאמת עברה לי אתמול בראש מחשבה שלבנות מערכת זה יותר גרוע מהשאלות סידורים של הפסיכומטרי, כי להן חייב להיות פתרון הגיוני ואפילו כזה שאפשר להגיע אליו בדקה מקסימום שתיים, ואמג אני צריכה לעלות על הניידת ביחד איתך

]

 

[noosh]

יאללה, בואי, יש מקום

נלך למקומות יפים ונחקור פונקציות טריגונומטריות עד סוף חיינו.

 

[ירגזי כחול]

סוטה :|