..
את מתיישבת מולו ומאמינה שיש אמת בחיוך הזה. אחר כך את מספרת לו בערך את כל סיפור חייך. הוא מבין אבל מזיע, את קולטת שזה מכביד אבל לא יכולה לעצור את השטף. שנה וחצי אחר כך מלמדים אותך באיזו הכשרה שככה זה, זה יכול להציף. כמה חודשים לפני כן הוא מלמד אותך להגיד לזו שהיה לך הכי קשה להתמודד עם מה שהיא הביאה איתה, עם הכאב שהתבטא בה, שאת מפחדת ממנה, וכואבת אותה ואותך. עם הזמן את מתרגלת לחדר, לספה, לתרגילים ולסוג הנבירה העצמי שהוא מבקש ממך לעשות. לפעמים בא לך להתקשר אליו כדי להתייעץ בדילמות הכי קטנות. לפעמים את עושה את זה, לפעמים אומרת לעצמך שאת יכולה להסתדר גם בלי זה. את לומדת לבטוח בפנים האלה, בחיוך הזה. את מספרת לו בגאווה את הצעדים הקטנים והגדולים יותר שעשית, חושפת את הפחדים הכי עמוקים, נכנסת למקומות ששנים לא רצית להסתכל ולהווכח שהם אצלך בכלל. אחרי שנים שלא בטחת באף אחד מהמטפלים והפסיכולוגים וכל מי שפנית או הפנו אותך או אילצו אותך לפנות, לא עזרו לך, או שמא לא רצית להעזר בהם. פתאום את מרגישה שזה עוזר ועובד. זה מפחיד בתקופות מסוימות, קשה ומעצבן ומסורבל באחרות, לפעמים את לא מתמידה, לפעמים את מתמידה-בערך, לפעמים את מרגישה שנטבע בך שינוי גדול בפנים שצומח וצומח, ונותן לך אפשרות לצמוח גם. ולנשום. במשברים הכי גדולים את מתקשרת אליו, מתייעצת איתו. המילה שלו חשובה לך יותר ממלים של הרבה גורמים בחיים שלך. לפעמים יותר ממילה של הורה, או חבר טוב. למרות שזה קשר שמבוסס על שעה בשבוע-שבועיים שבסופה את צריכה לשלם לו, את מרגישה שהוא מכיר אותך ליודע איך לכוון אותך, אילו מילים נכונות להגיד. כשאת מרגישה שהוא לא יודע, והמילים לא נכונות, את מבליגה ומוצאת את המילים בעצמך. ואז זה הולך לאיבוד. אתה, מכל האנשים. נעלם ככה, ולא רק לי, להרבה אנשים. רציתי להגיד לך. רציתי לספר לך. אבל אני לא יודעת אם אני בכלל מעניינת אותך. אני אחת ממספר גדול מאוד של אנשים שהכרת בצורה שמרוקנת ולוקחת לך הרבה כוחות. אני לא פשוטה ולא מביאה איתי דברים פשוטים אבל, הרי אמרת שם, בשיחה הראשונה- אני יכול לעזור לך. וזה היה המון. אחרי שנים של, את מקרה קשה, וזה יקח הרבה זמן. פתאום אני יכול לעזור לך וזה אפילו לא יקח כל כך הרבה זמן. עניין של כמה חודשים. אפילו האמירה שלך עזרה, בתקופה שהייתי כל כך חסרת אונים, מכווצת וכואבת. ותשמע, קיץ שלם לא באתי אפילו פעם אחת. ביטלתי בתחילת הקיץ כשרק התחילו לקרות כל השינויים והיה כל כך עמוס ומוצף שלא יכולתי לפנות זמן ולנסוע. ועכשיו. השתניתי כל כך הרבה, כל כך הרבה דברים קרו. בלגנים בבית, שהלכו ונפתרו עם הזמן, בלגנים בתוכי, שהולכים ונפתרים, שינויים שרציתי לעשות מזמן שקורים עכשיו, ממש עכשיו, כל כך הרבה התחלות, כל כך הרבה אנשים חדשים ואחד שעזבתי ואחד שפגשתי ואחד שנזכרתי ובכל זה אתה לא כאן ואין לי יותר את האפשרות לשבת על הספה שלך ולהסתכל לך בעיניים ולשאוב מזה איזה בטחון ואמונה עצמית, שהייתי כל כך זקוקה להם, ועדיין זקוקה, לפעמים. וזה כואב. זה כואב. ההעלמות הזו. כואב ולא הוגן.
את מתיישבת מולו ומאמינה שיש אמת בחיוך הזה. אחר כך את מספרת לו בערך את כל סיפור חייך. הוא מבין אבל מזיע, את קולטת שזה מכביד אבל לא יכולה לעצור את השטף. שנה וחצי אחר כך מלמדים אותך באיזו הכשרה שככה זה, זה יכול להציף. כמה חודשים לפני כן הוא מלמד אותך להגיד לזו שהיה לך הכי קשה להתמודד עם מה שהיא הביאה איתה, עם הכאב שהתבטא בה, שאת מפחדת ממנה, וכואבת אותה ואותך. עם הזמן את מתרגלת לחדר, לספה, לתרגילים ולסוג הנבירה העצמי שהוא מבקש ממך לעשות. לפעמים בא לך להתקשר אליו כדי להתייעץ בדילמות הכי קטנות. לפעמים את עושה את זה, לפעמים אומרת לעצמך שאת יכולה להסתדר גם בלי זה. את לומדת לבטוח בפנים האלה, בחיוך הזה. את מספרת לו בגאווה את הצעדים הקטנים והגדולים יותר שעשית, חושפת את הפחדים הכי עמוקים, נכנסת למקומות ששנים לא רצית להסתכל ולהווכח שהם אצלך בכלל. אחרי שנים שלא בטחת באף אחד מהמטפלים והפסיכולוגים וכל מי שפנית או הפנו אותך או אילצו אותך לפנות, לא עזרו לך, או שמא לא רצית להעזר בהם. פתאום את מרגישה שזה עוזר ועובד. זה מפחיד בתקופות מסוימות, קשה ומעצבן ומסורבל באחרות, לפעמים את לא מתמידה, לפעמים את מתמידה-בערך, לפעמים את מרגישה שנטבע בך שינוי גדול בפנים שצומח וצומח, ונותן לך אפשרות לצמוח גם. ולנשום. במשברים הכי גדולים את מתקשרת אליו, מתייעצת איתו. המילה שלו חשובה לך יותר ממלים של הרבה גורמים בחיים שלך. לפעמים יותר ממילה של הורה, או חבר טוב. למרות שזה קשר שמבוסס על שעה בשבוע-שבועיים שבסופה את צריכה לשלם לו, את מרגישה שהוא מכיר אותך ליודע איך לכוון אותך, אילו מילים נכונות להגיד. כשאת מרגישה שהוא לא יודע, והמילים לא נכונות, את מבליגה ומוצאת את המילים בעצמך. ואז זה הולך לאיבוד. אתה, מכל האנשים. נעלם ככה, ולא רק לי, להרבה אנשים. רציתי להגיד לך. רציתי לספר לך. אבל אני לא יודעת אם אני בכלל מעניינת אותך. אני אחת ממספר גדול מאוד של אנשים שהכרת בצורה שמרוקנת ולוקחת לך הרבה כוחות. אני לא פשוטה ולא מביאה איתי דברים פשוטים אבל, הרי אמרת שם, בשיחה הראשונה- אני יכול לעזור לך. וזה היה המון. אחרי שנים של, את מקרה קשה, וזה יקח הרבה זמן. פתאום אני יכול לעזור לך וזה אפילו לא יקח כל כך הרבה זמן. עניין של כמה חודשים. אפילו האמירה שלך עזרה, בתקופה שהייתי כל כך חסרת אונים, מכווצת וכואבת. ותשמע, קיץ שלם לא באתי אפילו פעם אחת. ביטלתי בתחילת הקיץ כשרק התחילו לקרות כל השינויים והיה כל כך עמוס ומוצף שלא יכולתי לפנות זמן ולנסוע. ועכשיו. השתניתי כל כך הרבה, כל כך הרבה דברים קרו. בלגנים בבית, שהלכו ונפתרו עם הזמן, בלגנים בתוכי, שהולכים ונפתרים, שינויים שרציתי לעשות מזמן שקורים עכשיו, ממש עכשיו, כל כך הרבה התחלות, כל כך הרבה אנשים חדשים ואחד שעזבתי ואחד שפגשתי ואחד שנזכרתי ובכל זה אתה לא כאן ואין לי יותר את האפשרות לשבת על הספה שלך ולהסתכל לך בעיניים ולשאוב מזה איזה בטחון ואמונה עצמית, שהייתי כל כך זקוקה להם, ועדיין זקוקה, לפעמים. וזה כואב. זה כואב. ההעלמות הזו. כואב ולא הוגן.
