.

[behappy]

.

אתמול, כשהקריאו את ההספד של נועה, הנכדה שלך, רציתי לקום, לנסוע משם, וללכת לכיכר. לחצות את המקומות הכי יפים של ישראל כדי להגיע ללב תל אביב ולחבק בה משהו שירגיש כמו זיכרון. אתה מבין, עשינו אתמול כזה מסלול, דרך בורמה, חטיבת הראל, מחנה עתלית, בכולם דרכת, בכולם נתת משהו משלך. אבל רציתי את הכיכר. רציתי לבכות שוב כמו בגיל חמש עשרה להבין ולא להבין באמת מה כל זה אומר. אפשר להבין בכלל? כמו נר, מהבהב, חצי שקוף. כמו אש ברוח גדולה. ברוח שלא נגמרת. גם לא עכשיו. הרוח הקרה הזו מכה ומכה עוד גלים של אלימות בכל מקום. רציתי לשבת בבטון התל אביבי הזה ולדעת שפה אפשר לזכור אותך אחרת, לא כמו בהר הרצל, עם זרים ממלכתיים ושירת התקווה. זה לזכור אותך מתוך האסוציאציות האישיות שלי ושל הכוכבים שמצטיירים לי בשיר הרעות. מתוך ההתייפחות של נועה בן ארצי, עם ה"סבא" החנוק והמצמרר והלא ניתן לניחום או להבנה בכלל. ירו לה בסבא, היא אולי דיברה על היתמות של כל המדינה אבל ירו לה בסבא, העור שלי קופא רק מעצם המחשבה. כל כך מפחיד כאן לפעמים (.... היי, סבא של נועה) אין לי מה להגיד. גדלתי בשתים עשרה שנה מאז. אני מבינה יותר והכי הרבה מבינה שיש דברים שאני פשוט לא אצליח להבין. והמדינה, המדינה שלנו, שהייתה גם שלך, קשה לי להגיד, נדמה לי שהיא קטנה בשתים עשרה השנים האלה. המשכנו לחיות בלעדיך והפצע כבר לא שותת דם אבל הצלקת הזו- הלוואי והיא תהיה נקודת הכובד, האחיזה,

 

[Yael Floyd]

../images/Emo184.gif

"רציתי לשבת בבטון התל אביבי הזה ולדעת שפה אפשר לזכור אותך אחרת, לא כמו בהר הרצל, עם זרים ממלכתיים ושירת התקווה. זה לזכור אותך מתוך האסוציאציות האישיות שלי ושל הכוכבים שמצטיירים לי בשיר הרעות. מתוך ההתייפחות של נועה בן ארצי, עם ה"סבא" החנוק והמצמרר והלא ניתן לניחום או להבנה בכלל. ירו לה בסבא, היא אולי דיברה על היתמות של כל המדינה אבל ירו לה בסבא, העור שלי קופא רק מעצם המחשבה." ראיתי את כל הבלאגן עם יגאל עמיר מלונדון, ואיכשהו זה הרגיש לי הרבה יותר קרוב מתמיד, ובאותו רגע נכנסתי לכל הכתבות והשידורים האפשריים, ובבת אחת הרגשתי כמו בימי זכרון הראשונים, בביצפר ובצופים והכל. בשנים האחרונות אפילו לא הייתי מרגישה את זה. ופתאום מצאתי את עצמי מסבירה למה הוא לא רצח סתם מישהו ברחוב. למה זה הרבה יותר מזה, למה הכל נעצר באותה נקודה. איזה פתח קיצוני שכמעט ויכל להסגר, נפתח ונפרץ ונדמה שאי אפשר לעשות עם זה כלום יותר. או שפשוט אין מי שיעשה עם זה. או שאף אחד כבר לא רוצה. אחרי זה הם הזדעזעו מזה שבנות גם מתגייסות לצבא, וכמה שאנחנו מסכנים פה וכמה הם מרחמים עלינו שאנחנו "לא יכולים לרכוש השכלה בגיל הזה" הרגשתי את הזרות. כמה דברים שכל-כך ברורים לנו מאליו צריך להסביר להם שם. וזה נורא נוח, הבועה הזו שלהם שם, שאפילו קצת קינאתי. שהיה לי נוח לברוח לשם לקצת ולדמיין שגם אני הייתי הולכת לאוניברסיטה וחייה חיי קמפוס כאלה אנגלים עם אנשים מכל העולם, והכל באווירה כזו שטותית וכיפית ועאלק-אינטיליגנטית. ולחזור לחדר ולקרוא עוד כתבות על יום הזכרון. ולהרגיש את זה שוב, את התחושה שהיה פה משהו שנגמר, אחרי הרבה ימי זכרון שעוברים כלכך מעל הראש, עד שכבר אנשים חושבים שזה לגיטימי לרחם על הרוצח. [לא יודעת. קצת עפתי פה. אבל לילה, אז מותר.]

 

[pake]

עשית לי צמרמורת בתוך "הבועה" שלי

 

[Yael Floyd]

עזוב אותך מצמרמורות, יש לך דברים יותר חשובים!

זה סתם הקנאה שאוכלת אותי

 

[ירגזי כחול]

הו,

נדחפת להגיד שלום. זאת אני, |כפכף|. גם אני הייתי פעם בבועה, ותמיד היה נדמה לי שדווקא שם מרב שמרגישים בבועה נהיים עוד יותר אוהבים ומחוברים כלפי פה או שזה.. אינדיבידואלי, ובכל אופן, אני יודעת שזה רק גרם לי יותר לאהוב. לא מכירה את הסיפור שלך, רק רציתי להביע דעונת.

 

[SelmaFingers]

בכל שנה

אני מרגישה שהבנתי. ובכל שנה אני מרגישה שהפעם הבנתי. ובכל שנה אני מרגישה שהשנה, באמת, הבנתי. ובכל שנה אני מבינה משהו חדש וחושבת שהבנתי עד שמגיעה השנה הבאה ומזכירה לי שלא הבנתי כלום פעם הרגשתי שאני מבינה מה אני צריכה להבין אבל הבנתי שגם את זה אני לא אבין לעולם.

 

[ירגזי כחול]

אני אפפעם לא מנסה להבין.

פעם, כשהייתי ילדה, רציתי להיות ראש ממשלה. דפקטית. אמרו לי שכולם עוברים את זה. כי רציתי שהעולם יהיה טוב, חשבתי שאולי נצליח לתקן אותו. היום אני לא טורחת לרצות כאלה דברים. לא יודעת, כואב לי לשמוע חדשות. ואני כל כך אשמח אם אגלה שיש מישהו שנמצא בין החיים היום שמסוגל לשנות משהו ממה שקורה עכשיו. ועדיף שאני בכלל לא אתחיל לחשוב על זה.