----
אני לא יכולה שיגעו עכשיו. והכי צריכה גם.) התחושה הזאת, שמשהו חולל, כמו זיהום בפנים ואת לא יודעת מה יצליח להוציא אותו החוצה. ואת מרגישה כלכך לבד אז את צריכה את החיבוק הזה, ואת לא יכולה שיתקרבו כי זה קרוב-מדי, כי האינסטינקט הזה לדחות כל דבר שמעז לחצות את הגבול קופץ כמו חיה טורפת, הוא משתלט והוא מונע מדברים להתקרב וממך ללכת קדימה, הוא מתחפר במקום ואת נטועה במקום. זה מרגיש שהגבולות שלך נחצו, אני לא יודעת אם פעם או עכשיו, אני לא יודעת מה גרם לזה לפרוץ עכשיו אם זה היה פעם, אולי היה איזה טריגר או תקופה של מחשבות, אולי זה לקרוא מילים של פעם, לראות את הרמזים בין המילים והשורות קופצים החוצה, כל מה שניסית לצעוק הכי בשקט בעולם, שקיווית שלא יבינו וקיווית שיבינו, קונפליקט פנימי כזה. לחזור לדברים כאלה מעורר כלכך הרבה, אנחנו לא חושבים אפילו שיש למילים ישנות כוח כזה, הן אמורות להיות מאחור. ולפעמים יש פצעים שלא מגלידים מהר, או שמתחת לגלד מסתתרת מוגלה, והם מתקלפים וזה מציף שוב. הייתי רוצה למחוק את השבת הזאת. כתם. זה נשמע סותר (אבל זה.... לא. סתם נו, הייתי חייבת להוסיף את זה, סליחה) למחוק זה להשאיר משהו נקי, כמו שהוא היה קודם, שלא יהיה זכר. כתם זה להשאיר סימן מאוד ברור ודומיננטי, משהו שלא שייך. כתם הוא לא חלק אינטגרלי מהתבנית הרגילה, ויש הבדל מהותי בין להעלים זכר לבין להשאיר חותמת גדולה וברורה וצועקת החוצה של - הייתי פה. היה פה משהו. אל תעזו לשכוח. ואולי זה לא, כי גם כתם מוחק. מוחק בלי למחוק ממש, מסתיר את מה שהיה אבל יש גלעד שתמיד יזכיר. ויש דברים שאסור לשכוח שהם היו, לא רק את, אלא כל מי שבמקרה עובר, מסיט את העיניים, המבט שלו נופל. שכולם יידעו, שכולם יראו, שיבינו שאי אפשר להסתכל למקום אחר יותר. זה כאן. דברים מגיעים אלינו בלי להתחשב בלוחות הזמנים שלנו. כמו שאמר לנון, life is what happens to you when you're busy making other plans, אנחנו תמיד חושבים ש"זה לא יכול ליפול עליי עכשיו כי יש לי X, Y, Z", ולא קולטים שמה שנופל עלינו זה מה שמרכיב את החיים שלנו, מכתיב אותם. דברים תמיד יפלו, אנחנו לא מזמינים אותם. וטוב שכך, הם מלמדים אותנו להתמודד, מלמדים אותנו על עעצמנו, הם משפיעים על הלימודים והבגרויות והתערוכה, הם עוזרים לנו ליצור ולסגל לעצמנו דרכי התמודדות. הכל יקרס, זה ממש מרגיש שאת לכודה במבוך ולא מוצאת את הדרך החוצה. ככל שאת מסתובת יותר במקום (got to stop spinning?) הקירות והתקרה רק ילחצו יותר. להאט את הקצב, להבין שמשהו נופל ולפתוח את הזרועות לתפוס אותו, יכול אולי להקל קצת. זה מפחיד, אבל אי אפשר להתחמק מזה גם ככה, אולי אם תקבלי א תזה בצורה אחרת יהיה לך קל יותר לטפל בזה. כמו שלמדת לקבל את הגוף שלך, את תלמדי להתמודד איתו עכשיו. זה מאבקים תמידיים, זה עליות וירידות עם המבטים במראה, זה לשנוא ולכעוס ולכאוב ולהבין שהוא לא באמת אשם, שהוא הכלי והוא מה שאת רואה מולך אבל הוא מכיל בתוכו אותך, וזה מה שמשפיע עליו, בסופו של דבר. ואת יכולה לעשות את זה אם רק תנסי לשחזר את מה שהביא אותך לכמעט-ההשלמה הזאת, למה בצלחת להגיע לשם. זו עבודה קשה וארוכה ולפעמים חוזרים צעדים אחורה, אבל ככה מתרגלים את הדרך טוב יותר בשביל הפעם הבאה. אני בסדר אני בסדר אני בסדר העיקר שיש מי שמחזיק העיקר למצוא דרכים להגיד "אני חזקה" ולעמוד על זה. ושוב אצטט לך: If you know where to stand, then you'll know where to land And if you fall it won't matter, because you'll know that you're right. (תרשי לעצמך ליפול, את יודעת איפה לנחות. גם אם זה יהיה קצת ליד, יש לנו חושי ניוט טבעיים, ולפעמים שווה לחקור את הסביבה).
