.

[Shame in you]

.

סבתא נפטרה. (כל כך הרבה זמן פחדתי מהיום הזה והנה הוא בא.)

 

[רעוּת]

מצטערת...../images/Emo16.gif

 

[so are you to me]

כנ"ל ../images/Emo16.gif

 

[noosh]

../images/Emo10.gif

זה מדהים איך אפילו שמחכים ויודעים שזה עומד להגיע, זה כואב ומכאיב כאילו לא חשבת שזה יקרה. ואני עוד חייבת לך מסר.

 

[Shame in you]

סבתא.

אני לא יודעת איך להתחיל את זה. אני מצטערת שלא נפרדתי ממך, למרות שזה לא היה משנה כלום. אני מצטערת שלא נישקתי אותך. בזמן האחרון ממילא לא ממש היית פה, וכל כך סבלת, סבתא, שאני יודעת שזה הדבר הטוב בשבילך. לפעמים כשחשבתי על זה מנקודת מבט אגואיסטית, זה שאני רוצה שתשארי פה וזה שאני יודעת כמה את סובלת בחיים מאידך, לא הצלחתי להחליט. שנים, סבתא, שנים שאני חושבת על היום הזה. כתבתי על זה כשסבא מת. "אני לא יודעת מה אני אעשה כשהיא תמות." ואת החזקת הרבה יותר ממה שחשבתי. וסבלת הרבה יותר ממה שחשבתי שאת יכולה. כבר הפכת לשלד, וכבר לא היית פה. וכולם כבר אמרו שיותר טוב לך לעצום עיניים וזהו. ואת? אני לא יודעת. אני יודעת שפחדת מהמוות, אני יודעת. אני רק מקווה שהספקת להשלים איתו לפני שהוא הגיע, שלא פחדת מדי. אני כל כך אגואיסטית, סבתא. אני חושבת על מה שזה עושה לי.אני חושבת על זה שאני לא מסוגלת להתמודד גם עם זה. אני חושבת על זה שזה טוב שהייתה לי ההכנה הזאת לפני שהלכת, כל החודשים האחרונים שהיית בין חיים למוות (ממש כמוני, סבתא.) עשו לי מעין הכנה נפשית ללכתך. אם זה היה קורה לפני שנה, שהיית יותר בסדר, אני לא יודעת מה הייתי עושה. אבל כל ההכנה הנפשית הזאת, חבל שהיא הייתה. כי את רק סבלת. רק סבלת. ויחד איתך סבלו כל הקרובים אלייך. עכשיו יש לך שלווה ואני פשוט עצובה כל כך, לא רק על זה שאת כבר לא פה, אלא על כל הסבל שסחבת איתך. תמיד כל כך כאב לי עלייך, סבתא. אני קצת בהכחשה. מצד אחד עצובה מאוד, מצד שני כאילו לא זוכרת. מצד שני לא מצליחה לבכות. אני בעצמי עוד לא יודעת כמה עצובה זה עושה אותי. לפעמים מתגנב לי איזה זכרון ממנה, מטוב הלב שלה, מהדברים הקטנים ביותר, החיוך שלה, היד שלי שחיפשה את היד שלה לנחמה, מהבית שלה ואני יושבת לידה ומחבקת אותה, ואז אני נקרעת. תמונות קטנות, מטושטשות, אבל חיות. יש לי כל כך הרבה מה לזכור ממך. הבטחתי לקרוא לך בתהילים. רציתי לשבת לידך, למרות שלא רציתי לראות אותך סובלת. מצד אחד אני רוצה לשמר את כל הזכרונות ממך, ומצד שני אני רוצה להדחיק אותם, שלא יכאב מדי. הייתה לי איזו הרגשה, סבתא, כל הימים האחרונים. חשבתי עלייך הרבה. אני זוכרת שבירכת אותי, שאמרתי לך ששתינו נהייה בריאות יחד, שהרגעת אותי, שאמרת לי לחשוב על הים לפני שינה ולהתפלל לאלוהים. אם יש מישהו בגן עדן, סבתא, זו את. אני שמחה שאמרתי לך כמה אני אוהבת אותך. אני חושבת שאת הבנאדם היחיד שיש לי אליו אהבה כל כך אמיתית, זכה, טהורה. וככה היא תמיד תהיה. אני כל כך מתגעגעת אלייך. "אני אוהבת אותך מאוד, סבתא" "גם אני, גם אני"

 

[behappy]

../images/Emo10.gif

חיבוק לך.

 

[noosh]

זה הכי קשה בעולם

להקרע ככה, בין לרצות שהיא תהיה כאן ללרצות שהיא לא תסבול יותר. זה הכי קשה בעולם, והכי כואב, להרגיש שכל בחירה היא הפסד, lose-lose-situation. שאי אפשר לנצח, בשום כיוון שתבחרי לרצות. וזה קשה כי את כועסת על עצמך ומלאה בכל הרגשות המתסכלים האלה, של כמה את אוהבת אותה ולא יכולה לשחרר וכמה את לא רוצה לראות אותה ככה, וכמה את רוצה שיהיה לה טוב וכמה את לא מסוגלת לחשוב איך תהיי בלעדיה. התקופה הזאת, שאת אומרת שהייתה ההכנה ושחבל שהיא הייתה ושטוב שהיא הייתה, זה לא חבל וזה לא טוב, זה פשוט ככה. זו תקופה שעוברים והיא נותנת את ההזדמנות ללמוד ולקחת ולתת ולהתרוקן ולהתמלא מכלכך הרבה דברים ורגשות, לנסות למצות ולדעת שאי אפשר. ולנסות להשלים עם זה ולדעת שאי אפשר. ואת לומדת ממנה הרבה והיא חשובה. היא חשובה בין אם זה טוב או רע. זה פשוט ככה. וגם כל הרגשות שלך, זה פשוט ככה. אולי אין טעם לנסות להאבק בלרצות שהיא תהיה כאן, כי זה כלכך טבעי לרצות שהיא תהיה כאן. כי הזכרונות האלה עדיין טריים מדי, כי את יודעת לפנות אליה, כי את רגילה. וזה טבעי לרצות שהיא לא תסבול, כי את אוהבת אותה, מספיק בשביל שהאושר שלה יהיה מול העיניים שלך עוד לפני זה שלך. אני שמחה שאמרת לה שאת אוהבת אותה (את לא יכולה להבין עד כמה). ללמוד להרפות זה הכי קשה. רק תזכרי שזה לא בהכרח אומר לשכוח. או לוותר.

.

 

[דיתוּש]

../images/Emo14.gif

בדיוק עכשיו אני מסתכלת בתמונות של סבא שלי ז"ל, שאפילו לא יכלתי ללכת להלוויה שלו כי הוא גר בחו"ל. ורציתי.

 

[the silence girl1]

...

רק לומר שאיתך... ובלי הרבה מילים. יודעת שאולי הן לא יועילו כרגע...

 

[Shame in you]

תודה לכן