.
מכירים את זה שאתם שקועים בשגרה שלכם, בחיים שלכם. אתם בטוחים שזה הדבר הכי חשוב ומשמעותי בעולם, ואין שום דבר יותר קדוש מהציונים שלכם, מהחברים שלכם מהחפצים שלכם. ואתם שוכחים את עצכם ואת הסביבה בתוך השגרה הזו ושום דבר לא מפריע. מכירים את זה? ואז מגיע הדבר ההוא שכל-כך ניסיתם להדחיק,כל-כך התחמקתם מלחשוב עליו וקיויתם בלב והתפללתם חזק שהוא לא יפריע. והוא מפריע. והוא מכניס אתכם לפרופורציות בצורה הכי אכזרית וכואבת שיש. מכירים את זה? גם אני מכירה את זה, מכירה מקרוב. הייתי כל-כך שקועה בשגרה המחורבנת הזו,כ"כ שקועה בעצמי. באותו זמן הדוד שלי, בן אדם כ"כ טוב, כ"כ רגיש ואכפתי. דואג לזולת, דואג לאחר, לא משנה מה מצבו וכמה קשה לו. באותו הזמן הבנאדם הזה, המלאך הזה, שהוא פשוט ההפך הגמור ממני, סבל מהמחלה הזו שקשה לי אפילו לבטא את שמה בשפתיי כרגע. במחלה הזו נתקלתי המון בעקבות מוות של חברה שלי, ובעקבות ההתנדבות שלי במחלקה ההמטו-אונקולוגית בבי"ח רמב"ם [מחלקה של ילדים שחולים באותה מחלה.]. זו המחלה הכי נוראית בעולם, היא כרוכה בסבל בל יתואר והתקווה לצאת ממנה הולכת ונחלשת מיום ליום. אני ידעתי את זה. ידעתי את זה מקרוב.ולא היה לי אכפת. לא מספיק אכפת. פה ושם נזכרתי בו, חשבתי עליו, התפללתי שהוא יבריא. אבל המשכתי בחיים שלי כסדרם, כאילו לא כל שבוע אמא שלי נוסעת לשם, מבקרת אותו,את דודה שלי ואת הבנים וחוזרת שבורה לחתיכות קטנות. כאילו לא כל יום היא מקבלת דיווח מצב ומתפרקת ונאנחת עמוקות ומקווה ודואגת וחושבת. ככל שהזמן עבר הסיכויים להחלמה קלשו ואיתם התקווה שהוא יבריא. היא קיננה עוד עמוק בלב, אבל היא קיננה שם רק כדי שהשגרה שלי לא תישבר, שלא יקרה הנורא מכל שיפריע. והיום זה קרה. היום זה הפריע. וזה תפס אותי הכי לא מוכנה בעולם והכי מוכנה. כי ידעתי שזה יקרה, עמוק בלב. אבל כל-כך לא רציתי שזה יגיע. ידעתי מה יהיו התוצאות. ואל תגידו לי עכשיו שזה טבעי, וזה קורה, וזה סופו של כל יצור אנושי.כי זה לא מעניין אותי. ואל תגידו לי שככה זה שלכל בן אדם יש את החיים שלו,וזה לא אגואיסטי להיות שקוע בהם ולא להתייחס לאחר. כי זה לא נכון. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה.
מכירים את זה שאתם שקועים בשגרה שלכם, בחיים שלכם. אתם בטוחים שזה הדבר הכי חשוב ומשמעותי בעולם, ואין שום דבר יותר קדוש מהציונים שלכם, מהחברים שלכם מהחפצים שלכם. ואתם שוכחים את עצכם ואת הסביבה בתוך השגרה הזו ושום דבר לא מפריע. מכירים את זה? ואז מגיע הדבר ההוא שכל-כך ניסיתם להדחיק,כל-כך התחמקתם מלחשוב עליו וקיויתם בלב והתפללתם חזק שהוא לא יפריע. והוא מפריע. והוא מכניס אתכם לפרופורציות בצורה הכי אכזרית וכואבת שיש. מכירים את זה? גם אני מכירה את זה, מכירה מקרוב. הייתי כל-כך שקועה בשגרה המחורבנת הזו,כ"כ שקועה בעצמי. באותו זמן הדוד שלי, בן אדם כ"כ טוב, כ"כ רגיש ואכפתי. דואג לזולת, דואג לאחר, לא משנה מה מצבו וכמה קשה לו. באותו הזמן הבנאדם הזה, המלאך הזה, שהוא פשוט ההפך הגמור ממני, סבל מהמחלה הזו שקשה לי אפילו לבטא את שמה בשפתיי כרגע. במחלה הזו נתקלתי המון בעקבות מוות של חברה שלי, ובעקבות ההתנדבות שלי במחלקה ההמטו-אונקולוגית בבי"ח רמב"ם [מחלקה של ילדים שחולים באותה מחלה.]. זו המחלה הכי נוראית בעולם, היא כרוכה בסבל בל יתואר והתקווה לצאת ממנה הולכת ונחלשת מיום ליום. אני ידעתי את זה. ידעתי את זה מקרוב.ולא היה לי אכפת. לא מספיק אכפת. פה ושם נזכרתי בו, חשבתי עליו, התפללתי שהוא יבריא. אבל המשכתי בחיים שלי כסדרם, כאילו לא כל שבוע אמא שלי נוסעת לשם, מבקרת אותו,את דודה שלי ואת הבנים וחוזרת שבורה לחתיכות קטנות. כאילו לא כל יום היא מקבלת דיווח מצב ומתפרקת ונאנחת עמוקות ומקווה ודואגת וחושבת. ככל שהזמן עבר הסיכויים להחלמה קלשו ואיתם התקווה שהוא יבריא. היא קיננה עוד עמוק בלב, אבל היא קיננה שם רק כדי שהשגרה שלי לא תישבר, שלא יקרה הנורא מכל שיפריע. והיום זה קרה. היום זה הפריע. וזה תפס אותי הכי לא מוכנה בעולם והכי מוכנה. כי ידעתי שזה יקרה, עמוק בלב. אבל כל-כך לא רציתי שזה יגיע. ידעתי מה יהיו התוצאות. ואל תגידו לי עכשיו שזה טבעי, וזה קורה, וזה סופו של כל יצור אנושי.כי זה לא מעניין אותי. ואל תגידו לי שככה זה שלכל בן אדם יש את החיים שלו,וזה לא אגואיסטי להיות שקוע בהם ולא להתייחס לאחר. כי זה לא נכון. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה.
