..

  • פותח הנושא ziacT
  • פורסם בתאריך

ziacT

New member
..

הוא אומר לי לתייחס לתבנית כמשהו שהוא לא שלי. כמשהו השרדותי ושאני כבר לא צריכה את זה [אם במילים אחרות] עם כל ההגיון בדבר, הדרך בה חינכתי את עצמי בשנים האחרונות ללא ספק טבעה בי חותם שקשה להיפרד גם כשאני יודעת שצריך. עכשיו זה לחכות או לעבוד על ההבנה שכל מה שאני חושבת שמניע אותי, בעצם מתיש אותי ומבודד אותי מעצמי. מאחרים. . לאבד תחושה ברגליים ולהתעלף. לקום כשכל הגוף כואב, לסגור את המים ולשבת איך שלא הייתי מעזה עד שהנשימה מסתדרת. לרצות להתקשר לכל העולם, לקבל אהבה [ואולי רחמים?] כי כשפקחתי את עיניי הדבר הראשון שחשבתי עליו זה 'את לבד'. . להתקשר אליה בשתיים עשרה וחצי בלילה, כי היא היחידה שיודעת על כל התהליך עכשיו, היא היחידה שנתתי לעצמי להאמין שלא תשתמש בזה. כרגע. היא גם הבחירה הטבעית, זה קשר של עולם, קשר דם, חבלי לידה, וזה נראה לו קצת מוזר שעם כל מה שבחרתי להפנות לו את גבי בחיי, אמא עדיין שם. אני נותנת לה להתקרב, לתמוך, לדאוג, לשמוע, לבכות. היא חולמת בשבילי את החלומות שאני מתפללת אליהם. . תהליכים. זה תמיד חלק. כנראה מתפרקים לגמרי[?] לפני שבונים או שאולי רק מפסיקים להחזיק, כי הכוח הולך עכשיו למקום אחר. עייפות. וטוב והפינה המלוכלכת שלי והלב הלומד שלי והנשימות והפחד והאהבה והנטישה והרצון הגדול הזה לשקט שקט שלי, שקט פרי עבודתי זה חיפוש אני יודעת זו מטרה זה החיים. . זה להשים את כל מה שבטחתי בו בצד. כל מה שנתן לי בטחון מזוייף וחומות בטון. [הוא אמר שאני אפ פעם לא אהיה רגילה, שגם כשאני אצליח לנטוש את הזיוף הזה, זה תמיד יהיה לא נוח, אבל פחות]
 

רעוּת

New member
...

"עכשיו זה לחכות או לעבוד על ההבנה שכל מה שאני חושבת שמניע אותי, בעצם מתיש אותי ומבודד אותי מעצמי. מאחרים." יש המון אמת במה שאת כותבת, והמון אומץ, לחשוף ככה, בפנינו ובעיקר בפני עצמך אני חושבת, את כל הדברים האלה. כי זה כ"כ לא פשוט להוריד את כל המסכות, את הזיוף הזה, איך שקראת לו. "לאבד תחושה ברגליים ולהתעלף. לקום כשכל הגוף כואב, לסגור את המים ולשבת איך שלא הייתי מעזה עד שהנשימה מסתדרת. לרצות להתקשר לכל העולם, לקבל אהבה [ואולי רחמים?] כי כשפקחתי את עיניי הדבר הראשון שחשבתי עליו זה 'את לבד'." ....... (מקווה שאת בסדר)
 

noosh

New member
===

כנראה מתפרקים לגמרי[?] לפני שבונים כנראה. לפעמים זה פשוט נקי יותר ככה. יותר נוח לעבוד, לפעמים טלאים על טלאים רק מערבב יותר צבע בפנים ומונע מדברים להסתדר נכון. במקום להתאים חתיכות שבורות לחללים ריקים ולקוות שהחורים שנוצרים כי-זה-לא-בדיוק ייסתמו איכשהו, מפרקים ולוקחים נשימה ובונים מחדש, מהתחלה, לאט ובזהירות וזה יציב יותר, כי לומדים מהניסיון של פעם.
"'No man,' proclaimed Donne, 'is an island'. And he was wrong. If we were not islands, we would be lost, drowned in each other's tragedies".​
(ניל גיימן). לפעמים אנחנו רק מייחלים לטבוע במישהו אחר. להרגיש שמה שאנחנו חולקים הוא לא רק עלינו, אצלנו. אנחנו איים כי אנחנו יכולים לחלוק עד רמה מסוימת. זה מרגיש לבד, וזה לא חייב להיות. הבדידות הזאת לא נובעת מאופי-האי הזה, כמו שהיא נובעת גם מהפחד לחלוק. זה מתנגש עם הצורך לתת, או עם הצורך שיהיה שם מישהו, ולפעמים אנחנו מרגישים כלכך לבד למרות שיש מי שיבוא אם נרים את הטלפון. אנחנו פשוט לא מרגישים שאנחנו יכולים. אם את מריגשה שמה שמניע אותך, רק מתיש אותך, אולי זה הזמן להאט את הקצב. אם את מתרחקת ואת רוצה להתקרב, זה המקום לחשוב מה מרחיק אותך, באחרים ובך, ומה את רוצה ללמוד לקחת. מה את רוצה ללמוד לתת. איפה גבולות עוברים, איפה את מוגדרת. קשה להתקלף. מאוד קשה. זה מפחיד ומרגיש מזויף בפני עצמו. לעצור כל הזמן ולהזכיר לעצמך מי את, הרבה לפני שאת מזכירה לאחרים. במה את מאמינה, מה את אוהבת-באמת, איפה את עוצרת, לאן את הולכת. דברים טריוויאלים כביכול. וזה גם ללמוד אותך מחדש, זה מסקרן וזה חשוב וזה נותן המון, המון מקום לשינוי, להתפתחות, לחיזוק קשרים עם אחרים ועם עצמך. תעשי א תזה לאט, ונכון, ובקצב שנוח לך. אני גם מאמינה שיהיה קל יותר לנשום. (מקווה שאת מרגישה טוב.)
 
למעלה