-

[throught the way]

-

i want perfect body.. ...i want perfect soul but i am all creep, i am a wierdow what the hell am i doing here? i dont belong here!

 

[throught the way]

נוו אני משתגעת

 

[גדסי תביא משאית]

מספיק לבכות

 

[throught the way]

-

תתמודד עם זה שיש אנשים שמרגישים פאקינג ככה.

 

[סינתטית אפריורית]

חס וחלילה,

אף אדם אינו creep . איך היה אתמול?

 

[throught the way]

הי..

היה טוב וזה נגמר. יש לי בעיה עם דברים שקשורים לסוף. זה תמיד נותן לי תחושה מחורבנת של מוות אופף. אני פשוט משתגעת מזה. וגם, עצם העובדה שאתמול סבבו אותי כל-כך הרבה אנשים והיום אני כאן בבית לבד עושה לי די רע. בלבול ותסכול- זה מה שזה.

 

[סינתטית אפריורית]

התאמיני לי

אם אומר לך שעם 30 אלף אנשים אתמול (כולל בעלי) הרגשתי קצת בדד? אני שמחה שהיה לך טוב ושמעת לעצתה של גילת. אין מה לעשות: דברים אכן נגמרים בסוף. גם הודעתי זו תסתיים כאשר תסיימי לקרוא אותה (אם כי, מזהירה אותך מראש: יתכן וזו תהיה מגילה. אני ידועה בכתיבת מגילות ) , אבל מה שאיני מבינה, זה מדוע כשמסתיימים דברים, הם נותנים לך הרגשה של מוות אופף? אולי את צריכה לארגן לך סדר יום שתמיד, תמיד יהיה עמוס עד לעייפה (היי, אולי בא לך להיות מורה? אל דאגה: זה יסדר לך יופי את כ ל היום ואפילו עוד , מבטיחה. את תזחלי למיטה באפיסת כוחות ואחרי שתי שניות תתעוררי לשעון המעורר ליום חדש...) . יש באפשרותך, אפילו בצורה מלאכותית, לארגן לך סדר יום עמוס לעייפה? שמתחיל בבוקר, די מוקדם , יציאה לשעה הליכה (אגב: עיסוק בספורט קבוע גורם לשחרור אנדרופינים שדוחה דיכאון ואיני מתלוצצת, זה קרה לי באופן אישי . שונאת ללכת שלוש פעמים בשבוע לחדר כושר או לעסוק בספורט באופן קבוע, אבל זה מחולל פלאים. מעבר לזה שאני נראית נפלא! ) , עבודה/לימודים , עיסוק עם חברים, יציאות לאירועים, שיחות עם חברים בטלפון ועוד ועוד. את יכולה לארגן לך סדר יום צפוף, צפוף? שלא תישארי בו דקה אחת לבד עם מחשבותייך האופפות תחושה של מוות?

 

[throught the way]

..

יש ימים שאני ב"היי" מטורף ואז אני עושה מלא וטוב לי. ויש ימים שאני ב"דאון" מטורף ואין לי כוח לזוז.

 

[סינתטית אפריורית]

וההיי והדאון

הם ברמה מוקצנת אצלך? את עדיין בגיל העשרה נכון? האם אצל חברייך ישנן אותן תופעות של היי ודאון? האם חברותייך רואות בהיי ובדאון שלך כמשהו קביל עליהן? אני מצטערת שאני שואלת את כל השאלות הללו, ולא חלה חובת תשובה עליהן, אבל אני מנסה להבין כאן משהו שיתכן וזה אופייני לבני גילך ברמות כאלו ואחרות ואם לא, אז יש אלטרנטיבות אחרות, לטיפול כמובן. כי אין שום סיבה בעולם שתרגישי דאון מטורף, כלשונך שמגיע אחרי היי מטורף כלשונך. לא ממש. לא ברמות כאלו. כשאת בהיי , תוכלי לתאר לי את תפוקותייך?

 

[throught the way]

כן זה ברמה די מוקצנת (מעירים לי על מצבי רוח )

תופעה דומה קיימת אצל עוד שני חברים שלי אולי, אצל כל השאר זה תקופות כאלה שפעם טוב (כי קורה משו טוב וכאלה..) ופעם לא טוב (כי לא מצליחים להשיג משו שרוצים או בריב עם ההורים וכדומה..). אני בגיל העשרה. במצב של "היי" התפוקות שלי הן גבוהות מאוד. אני עושה כל מיני דברים שאני רוצה, נפגשת עם חברים, יוצרת, מבטיחה לעצמי לשמור שתמיד יהיה ככה, מרגישה שכמעט הכול אפשרי! במצב של דאון, הכול סוגר עלי ונדמה ששום דבר לא יכול להתממש.

 

[hilabarak]

שלום לך, אני חושב שיש כאן הרבה קשר לגיל

העשרה שכולנו היינו בו וחווינו שינויים יותר קיצוניים במצב הרוח. מה שאני למדתי לאורך השנים, שמצבי הרוח שלי מאוד קשורים למיקוד שלי בחיים. ככל שאני יותר ממוקד בעשייה שמטרתה לשרת אותי, אז מצבי הרוח הם יותר קיצוניים, כי טיבם של החיים הוא כזה. פעם אתה מרגיש שהכל מצליח ואתה עף לשמיים, ופעם הכל נכשל ואתה בדיכאון. ככל שאני יותר ממוקד בעשייה שהיא 'ערכית' וקשורה למכלול מסויים, אז אני יותר רגוע כי לא אני המרכז אלא ה'נושא' עצמו. דוגמא : אם כרגע אני ממוקד בשאלה 'איך תורמים משהו לבחורה צעירה ? אפילו אם זה רק ישפר את איכות חייה בשבריר'. אז אולי תעני ואולי לא תעני, ואולי תקחי משהו ואולי לא. אני מרגיש שאני תורם משהו לתהליך מסויים (אולי בכלל מישהו אחר יקרא וזה יתרום לו). אם אני עסוק בשאלה 'וואי כמה אני נהנה להדריך והלוואי שהשיחה תתפתח ואולי אחרים יצטרפו ויהיה לי כיף'. אז בזמן כתיבת השאלה יש 'היי' מסויים. אולי אם תעני יימשך ה'היי' ואחרי זה כשהשיחה תדעך וכבר לא תעניין יהיה 'דאון' מסויים. אם תרחיבי את הדיון לחיים עצמם. תראי שנער שמדריך בצופים כי הוא רוצה לתרום לילדים ולהעצים אותם ב..... שונה לחלוטין מנער שמדריך כי זה גורם לו להרגיש חשוב, שונה לחלוטין מנער שרק לומד בתיכון וכל מה שהוא עושה זה בעצם לבנות את עתידו (פעם העתיד נראה ורוד ופעם שחור). אותו דבר לגביי הורה שבאמת רואה את טובת הילד, מול הורה שרוצה שהילד יגשים את חלומותיו האבודים. אותו כנ"ל עובד שכל הזמן רוצה שיחשבו שהוא נראה טוב, מול עובד שבאמת רוצה לשפר את התהליכים ....... לדעתי אין אדם שתמיד יכול לראות את המכלול ולא את עצמו, זה מאבק תמידי, אבל ככל שהמטרה שלך היא לעשות דברים ולא רק לראות את עצמך, אז חייך מתייצבים סביב העשייה, ולא סביב הרגשות הרגעיים.