סקארלט אוהארה
New member
***
איך מפסיקים לאהוב מישו כל כך מהר? איך עוברת התחושה הזו, הרצון הזה, להיות איתו כל הזמן? לחיות איתו? אותו? לנשום איתו כל חלקיק אוויר של החיים? איך?! אתה יכול להסביר לי? כי אני לא מבינה. באמת שלא. אמא שלי דחפה אותי אלייך כי היא טענה שמגיע לי יותר טוב. באמת מגיע לי טוב. באמת היית טוב. ומה יצא לי מזה? אותך אני אוהבת ואיזה טוב יש לי פה? לא סיפרתי לה שנפרדנו, אני מפחדת שאני אתחיל לבכות. אחותי התקשרה אתמול וישר שאלה – ´נפרדתם, נכון?´ היא אומרת ששומעים לי בקול. היום היא התקשרה ושאלה אותי אם אני עצובה מאוד. חייכתי לי לשפופרת. היה לה קול של ילדה בת ארבע ששואלת את אמא ´למה את עצובה?´ ויש לה מבט חסר אונים על הפנים. אמרתי לה שהיום כבר יותר טוב. ´פחות אבל עוד כואב..´ דנה הציעה לי לקחת את אמיר כי הוא חמוד [לטענתה..]. ככה זרקה את חבר שלה בשנייה למען אחותה הקטנה. אחח, מה לא עושים בשביל משפחה. כשאני רבה עם מישהו, אני אומרת את הדברים הכי פוגעים שהמוח המעוות שלי מסוגל להגיע אליהם , כדי להגיע לתהומות הכעס של זה שיושב מולי. לגרום לו להתפרץ עליי. אתה בעצמך אמרת שאני מזוכיסטית. מנסה למתוח את החבל כמה שיותר והנה – החבל שבינינו נקרע. מנסה לבדוק איפה הגבולות שלי, איפה מי שמולי מציב את הגבולות שלו. שקט. כשברק נפרד ממני חיפשתי קצת שקט. נעלמתי מחברות שלי, המציאותיות, הוירטואליות, נעלמתי מהמשפחה, נעלמתי מעצמי ומשום מה חיפשתי אצלך סימפאטיה. אתה זוכר? שישבת אצלי והקראתי לך את כל השיחות שלי עם ברק. לא בדיוק התעניינת אבל המשכתי לנסות. ראיתי בחיבוק שלך כדבר שיכול לרפא אותי. צדקתי. היום קנית למישהי מתנה. קנית למישהי אחרת מתנה. ואני קניתי לעצמי מתנות. פינקתי את עצמי קצת. הרבה זמן שלא. כל הזמן שאתה פינקת אותי, לא. ואני חשבתי שהשקט שלך כולל רק אותך אבל כנראה שאין לי זכות להגיד כלום. לא לך, לא בעניין. מישו שאל אותי אתמול אם אני נעולה עלייך. עניתי לו שבינתיים נחמד לי שהוא ידיד שלי. טוב לי ככה. בינתיים. נעולה עלייך? לא יודעת. אולי. רני אמרה לי היום שאני כמוה, גורמת לאנשים לברוח ממני. בודקת כמה אוהבים אותי וצריכה שמישו יגיד לי ´די!´ פוס משחק! שיפסיק אותי כי הוא יודע שהוא לא צריך לספוג את זה. היא אמרה לי גם שככה לא מתנהגים למישהו שאוהבים. מה אני מבינה באהבה? מה לי ולאהבה? לאהוב את עצמי אני בקושי מצליחה. אולי בגלל זה אני לא מאמינה שאחרים יכולים לאהוב אותי יותר. אולי בגלל שאני מותחת גבולות.. אתמול ביקשת שנישאר ידידים והיום הסתכלת עליי כמו דלעת. למה? אני זו שאוהבת. לי אמור להיות קשה כל הקטע הזה של ´נישאר ידידים…´ אתמול, כשבאת לחבק אותי, נרתעתי ממך כמו מתוקף [לא עלינו..], כי לא רציתי את החיבוק שלך. החיבוק הזה לא מפסיק ועברי כבר אמר יותר טוב ממני ´יותר טוב כלום מכמעט..´ הכמעט רק ממוטט יותר. לאן האהבה שלך נעלמה? אולי, ככה אמרו לי, האהבות הכי בוערות, קל להן להיעלם? לא יודעת. אולי. היום כבר לא בכיתי. ´Because Super Girls Don´t Cry´, זוכר? השיר שלי. לאהוב יותר מידי זה כואב, ברק אמר לי. הוא אמר לי גם לא לוותר אבל אין לי עוד כוחות למלחמות בטחנות רוח. מלחמות שאבודות מראש. ניסו ללמד אותי לאהוב טיפ טיפה פחות מיותר מידי ובשני המקרים אני המפסידה היחידה. אז מה עדיף לי? להיות המפסידה נטולת הכאבים… התייחסת אליי כמו מלכה, נכון. הגיע הזמן שגם אני אתחיל להתייחס לעצמי כמו מלכה. היום אני מלכה של עצמי. אה, כן, וגם מחר…
איך מפסיקים לאהוב מישו כל כך מהר? איך עוברת התחושה הזו, הרצון הזה, להיות איתו כל הזמן? לחיות איתו? אותו? לנשום איתו כל חלקיק אוויר של החיים? איך?! אתה יכול להסביר לי? כי אני לא מבינה. באמת שלא. אמא שלי דחפה אותי אלייך כי היא טענה שמגיע לי יותר טוב. באמת מגיע לי טוב. באמת היית טוב. ומה יצא לי מזה? אותך אני אוהבת ואיזה טוב יש לי פה? לא סיפרתי לה שנפרדנו, אני מפחדת שאני אתחיל לבכות. אחותי התקשרה אתמול וישר שאלה – ´נפרדתם, נכון?´ היא אומרת ששומעים לי בקול. היום היא התקשרה ושאלה אותי אם אני עצובה מאוד. חייכתי לי לשפופרת. היה לה קול של ילדה בת ארבע ששואלת את אמא ´למה את עצובה?´ ויש לה מבט חסר אונים על הפנים. אמרתי לה שהיום כבר יותר טוב. ´פחות אבל עוד כואב..´ דנה הציעה לי לקחת את אמיר כי הוא חמוד [לטענתה..]. ככה זרקה את חבר שלה בשנייה למען אחותה הקטנה. אחח, מה לא עושים בשביל משפחה. כשאני רבה עם מישהו, אני אומרת את הדברים הכי פוגעים שהמוח המעוות שלי מסוגל להגיע אליהם , כדי להגיע לתהומות הכעס של זה שיושב מולי. לגרום לו להתפרץ עליי. אתה בעצמך אמרת שאני מזוכיסטית. מנסה למתוח את החבל כמה שיותר והנה – החבל שבינינו נקרע. מנסה לבדוק איפה הגבולות שלי, איפה מי שמולי מציב את הגבולות שלו. שקט. כשברק נפרד ממני חיפשתי קצת שקט. נעלמתי מחברות שלי, המציאותיות, הוירטואליות, נעלמתי מהמשפחה, נעלמתי מעצמי ומשום מה חיפשתי אצלך סימפאטיה. אתה זוכר? שישבת אצלי והקראתי לך את כל השיחות שלי עם ברק. לא בדיוק התעניינת אבל המשכתי לנסות. ראיתי בחיבוק שלך כדבר שיכול לרפא אותי. צדקתי. היום קנית למישהי מתנה. קנית למישהי אחרת מתנה. ואני קניתי לעצמי מתנות. פינקתי את עצמי קצת. הרבה זמן שלא. כל הזמן שאתה פינקת אותי, לא. ואני חשבתי שהשקט שלך כולל רק אותך אבל כנראה שאין לי זכות להגיד כלום. לא לך, לא בעניין. מישו שאל אותי אתמול אם אני נעולה עלייך. עניתי לו שבינתיים נחמד לי שהוא ידיד שלי. טוב לי ככה. בינתיים. נעולה עלייך? לא יודעת. אולי. רני אמרה לי היום שאני כמוה, גורמת לאנשים לברוח ממני. בודקת כמה אוהבים אותי וצריכה שמישו יגיד לי ´די!´ פוס משחק! שיפסיק אותי כי הוא יודע שהוא לא צריך לספוג את זה. היא אמרה לי גם שככה לא מתנהגים למישהו שאוהבים. מה אני מבינה באהבה? מה לי ולאהבה? לאהוב את עצמי אני בקושי מצליחה. אולי בגלל זה אני לא מאמינה שאחרים יכולים לאהוב אותי יותר. אולי בגלל שאני מותחת גבולות.. אתמול ביקשת שנישאר ידידים והיום הסתכלת עליי כמו דלעת. למה? אני זו שאוהבת. לי אמור להיות קשה כל הקטע הזה של ´נישאר ידידים…´ אתמול, כשבאת לחבק אותי, נרתעתי ממך כמו מתוקף [לא עלינו..], כי לא רציתי את החיבוק שלך. החיבוק הזה לא מפסיק ועברי כבר אמר יותר טוב ממני ´יותר טוב כלום מכמעט..´ הכמעט רק ממוטט יותר. לאן האהבה שלך נעלמה? אולי, ככה אמרו לי, האהבות הכי בוערות, קל להן להיעלם? לא יודעת. אולי. היום כבר לא בכיתי. ´Because Super Girls Don´t Cry´, זוכר? השיר שלי. לאהוב יותר מידי זה כואב, ברק אמר לי. הוא אמר לי גם לא לוותר אבל אין לי עוד כוחות למלחמות בטחנות רוח. מלחמות שאבודות מראש. ניסו ללמד אותי לאהוב טיפ טיפה פחות מיותר מידי ובשני המקרים אני המפסידה היחידה. אז מה עדיף לי? להיות המפסידה נטולת הכאבים… התייחסת אליי כמו מלכה, נכון. הגיע הזמן שגם אני אתחיל להתייחס לעצמי כמו מלכה. היום אני מלכה של עצמי. אה, כן, וגם מחר…