-

[אנונימית46]

-

לא יודעת אם זה הפורום המתאים. לא יודעת אם מה שקורה לי נקרא "דיכאון". אני רק יודעת שרע לי. ורע לי כבר יותר מדי זמן.

חבר שלי נפרד ממני ובאותה תקופה כשהכי הייתי צריכה אותם- התנתק הקשר עם כל ה'חברים' שלי.
אז יצא שאני לבד.

אין לי עם מי לדבר, אין לי את מי לשתף. לא יצא לי לבכות כל כך הרבה מעולם.

השתחררתי לא מזמן, ואני מוצאת את עצמי אבודה, בלי חברים, בלי כלום.
התחלתי לעבוד כי חשבתי שאולי שם אני אכיר, אולי זה יעביר לי את הזמן. אבל זה רק גרוע יותר.
כולם במשרד בני 50, יושבת שם עוד יותר לבד ורק מתה שיעבור כבר היום.
חוזרת הביתה, הולכת לישון ומקווה שלא להתעורר מחר.
ולמחרת? שוב קמה. שוב עבודה. שוב בית. שוב לישון. וככה זה כבר יותר מדי זמן.

ניסיתי למצוא אנשים להסתובב איתם, באמת שניסיתי. אתמול יצאתי עם חבורת אנשים שאני בכלל לא מכירה. וסבלתי.

אם לא היה אכפת לי מהמשפחה שלי כנראה שכבר מזמן לא הייתי פה. אבל למזלי או לצערי אכפת לי מהם יותר מדיי בשביל לגרום להם לבכות כל יום עד שארית חייהם.
הם לא עשו לי כלום, הם האחרונים שצריכים לסבול מההחלטות המפגרות שלי.

לא יודעת איך להמשיך מפה. לא יודעת.

 

[Lady Stark]

היי

אני לא יכולה לאבחן אבל נשמע שאת עוברת משהו דיכאוני. חשוב שתביני שמה שאת עוברת מאוד מאוד הגיוני לתקופה שבה את נמצאת בחיים. זאת אומרת, יכול מאוד להיות שזו תקופה מאוד קשה ולא מחלת הדיכאון של ממש.

השתחררת עכשיו וזה מ א ו ד מבלבל פתאום להצטרך לנתב את מסלול חייך. עברת פרידה שזה לפעמים כואב כמו מוות של אדם קרוב, ואת אינך מרוצה מהמקום שאת נמצאת בו. אז כן, זה טבעי והגיוני להרגיש רע ככה.

עם זאת, את מאוד צעירה ותופתעי לגלות כמה החיים יכולים להשתנות.

ממליצה בחום ללכת לטיפול פסיכולוגי. גם כדי לדבר ממש על מה שמפריע ולשתף, גם כי זה יכול מאוד לעזור להרגשה הקשה שלך וגם כדי להקנות לך כלים בעזרתם תוכלי להתחיל לעצב את חייך למשהו שיעשה אותך מאושרת.
ההמלצה האישית שלי היא על טיפול קוגנטיבי-התנהגותי.

אני גם חושבת שאולי כדאי שתתיעצי עם רופא משפחה ותספרי לו כמה קשה לך. תני לעצמך להיות מטופלת. שהסביבה תדע שאת עוברת את זה כדי שלא תישארי עם זה לבד.
אני גם חייבת לומר שרוב הקושי במצבים האלו נובע לעתים מהמסכה שאנחנו שמים כדי שהסביבה לא תדע. תנסי להתחיל להוריד את המסכות. מה שאת עוברת הוא בסדר גמור, הוא דבר קשה שכרגע קשה לך לשלוט עליו והוא לא פחות לגיטימי ממצבים כמו סכרת או רגל שבורה.
על כל פנים, ממה שאת מספרת זה הזמן להתחיל לטפל מהר ולהוריד את רמת הסבל.
בכל מקרה, אנחנו כאן ומבינים אותך. את ממש מוזמנת לספר לנו ולתת לנו לעזור, וגם לנסות לעזור בעצמך לאחרים.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

היי אנונימית

הרבה אנשים מרגישים אבודים עם השחרור מהצבא ומתקשים למצוא את המסלול בחיים שעושה להם טוב.
אני בהחלט יכולה להבין את התסכול שלך מהעבודה, אני חווה אותו דבר כל יום. אחד הגורמים להנאה בעבודה - זו החברה שאת נמצאת בה. שקלת לחפש עבודה אחרת שמאופיינת בסביבה צעירה יותר?
תוכלי לנסות להכיר אנשים חדשים גם בחוגים שונים או בפעילויות התנדבותיות.
אני גם חושבת, כמו סטארק, שטיפול פסיכולוגי יכול להועיל לך. חשוב שיהיה לך עם מי לדבר במצב הזה, מישהו שיש לו את היכולת לראות את התמונה הכוללת ולתת לך כלים להתמודדות, להציג לך את האפשרויות הקיימות ולהראות לך שאפשר לצאת מהמצב האבוד הזה.
וברור שאת מוזמנת להמשיך לכתוב פה. תמיד יהיה מי שיענה לך

 

[אנונימית46]

תודה לשניכם, אבל

פסיכולוג מבחינתי לא בא בחשבון. אין סיבה מיוחדת, אבל פשוט לא.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

זכותך המלאה

מה בנוגע לדברים האחרים שנאמרו?

 

[אנונימית46]

עבודה אחרת לא מצליחה למצוא

את העבודה הנוכחית מצאתי ממש במקרה. אני חסרת ניסיון וזו עבודה עם תנאים טובים וכסף טוב. כל שאר העבודות שהוצעו לי זה שירות לקוחות ומכירות. נוראי.

לא מצליחה למצוא תחומי עניין שימלאו לי את שעות הערב. אני מגיעה הביתה מהעבודה רק ב7 בערב, אין לי כוח או חשק לעשות שום דבר. אני רואה טלוויזיה שעתיים והולכת לישון. באמת שהכל חוזר על עצמו והכל מתיש ומגעיל ואין לי אפילו בשביל מה לחכות לסופ"שים, כי גם בהם לא קורה כלום.