...

[ניל האחת]

...

הולכת והכל כאילו לא קיים מבינה שהעולם הזה הוא לא אותו עולם , מנסה להיכנס פנימה והוא דוחף אותי תמיד, החוצה לתוך החלל המאיים והמפחיד, הקיום של האושר כבר נמחק מכל מחשבה בזמן שהגשם שוטף את הדמעות,דימעה אחרי דמעה, עננים של שמחה עפים שם למעלה באויר עוברים מעליי ונעלמים באופן די מהיר.., רוצה לגעת אבל אני סתם מנסה וזה לא משנה כמה אני מתאמצת, אני עדיין לא מגיעה, וזה חסר טעם כי אני עדיין שטופה באותו גשם דמעות תמידי כי הענן ההוא של הכאב תמיד עוקב והוא תמיד איתי, וזה תמיד אותו בלבול אותה הרגשה שגורמת לבכות אותה הרגשה שתמיד מבזבזת את כל הדמעות, רודפת אחרי דבר שלא אוכל להשיג ואפילו לא יודעת אחרי מה בתקווה להשיג את מה שיגרום לי להיות שמחה!, הם הרסו אותי אלו שבחוץ,אלו שהתרחקתי מהם אבל אני עדיין נוזלת כמו דם על הידיים שלהם, אני נוגעת בעולם והיד שלי נהדפת אחורה מהר וההדף כ"כ איטי והזמן פשוט לא עובר , מסתכלת על עצמי מרחוק מנסה לברוח אבל למה?! הרי אותה שרשרת צלקות תמיד תקשור אותי ואני תמיד אהיה כבולה, צועקת הכי חזק שאני יכולה והצעקה הופכת להד וההד מתהדף בשנייה..., איבדתי את הדבר שהיה הכי חשוב ומעכשיו כל דבר שמח תמיד יהי עצוב..., לא יודעת מה אני אעשה...

 

[ה מוזה]

לעולם נשאר בני אנוש ..

"נוכל להבין טוב יותר את בני האנוש אם נבהיר שרב ההשגים והטרדגיות לאורך ההסטוריה נגרמו לא עקב העובדה שבני האדם היו טובים מיסודם או רעים מיסודם אלא עקב העובדה שבני האדם היו בני אדם מיסודם..." החתימה שלך ... היא בעצם גם התשובה לשאלה שלך .."לא יודעת מה אני אעשה".. לקבל את העובדה שכולנו בני אדם מיסודנו .. שואפים לצאת לעולם מקבלים מכה ..רוצים להתכנס בבועה חמה ובטוחה חולמים לגעת בענן האושר שחולף לו מעל ..מושיטים את אליו את היד .. לא תמיד מצליחים להגיע לכדי נגיעה ..ופוחדים שוב מאכזבה .. חווים ...תחושות שגם הגשם והדמעות לא ישטפו ,הכאב הצורב והשורף .. יש לפעמים תחדור קרן אור ..להעלות חיוך או לגרום לנו להרגיש טוב .. אבל קשה לקרני אור לחדור דרך שכבת הקליפות והחומות ..