אוניברסאליסט
New member
----
נדונה השאלה של הצדקת אימוץ ילד/ה ע"י הורה יחידני [מאמץ יחיד או אימוץ יחידני] לעומת אימוץ זוגי או זוג מאמצים. הטענה העיקרית לטובת אימוץ של זוג [אימוץ זוגי] מתבססת על מצב כלכלי שנקרא "יתרון לגודל" המתבטא בפסוק "טובים השניים מן האחד":
טובים השניים, מן-האחד: אשר יש-להם שכר טוב, בעמלם כי אם-ייפולו, האחד יקים את-חברו; ואילו, האחד שייפול, ואין שני, להקימו.
[קהלת, ד, ט-י]
כאשר האימוץ הוא ע"י זוג הורים מאמצים ואחד מהם חלה במחלה כרונית כך שנבצר ממנו לתפקד כהורה או שהוא פוטר מהעבודה או איבד מקור פרנסה אז ההורה השני קיים כדי לקיים את הפונקציה ההורית והמפרנסת. לעומת זאת, כאשר מדובר בהורה מאמץ יחיד בהיעדר יכולת תפקוד גופני, נפשי או כלכלי אין מי שימלא את מקומו.
לא לגמרי אין מי שימלא את מקומו שהרי יש סידורים לילד שבמצב כזה יעבור לרשות מערכת הרווחה: משפחות אומנה, פנימיות. אבל אלה אינם תחליף להורה מבחינה פסיכולוגית, והורה במצב כזה-אין.
גם לזוג הורים יש חיסרון. כאשר מדובר בזוג ייתכן שמריבות וסכסוכים ביניהם ישפיעו לרעה על הילד/ה. לעומת זאת להורה יחיד אין בת/בן זוג להסתכסך עימו.
יש לציין שלא כל מריבה משפיעה לרעה על הילדים. מריבות שגרתיות מדי פעם אינן פוגעות בילדים. על מנת שקונפליקט בין ההורים יפגע בילדים הוא צריך להיות קונפליקט מסוג מסוים שהרבה פעמים לא מתקיים אפילו כאשר הזוג מקיים מריבות מדי פעם.
על מנת שמריבות ישפיעו לרעה על הילד הן צריכות להיות אלימות או אף אם אין אלימות פיזית אז יש השמצות באופן שפוגע בילדים.
נטען שעל מנת שהיחיד יועדף על הזוג באימוץ אז הפער שנותן ליחיד יתרון על הזוג צריך להיות פער מאוד גבוה. כלומר, על מנת לקזז את יתרון השניים על האחד, אז לאחד צריך להיות יתרון מאוד גבוה על הזוג בדבר אחר.
הבעיה עם הקריטריון הזה שהוא מעורפל מדי. לא ברור מתי יתרון נחשב "מאוד גבוה". ייתכן שמה שמאוד גבוה בעיני אחד הוא לא מאוד גבוה בעיני השני.
אפשר להציע במקרה כזה קריטריון יותר ספציפי ויותר קונקרטי מאשר מבחן ה- "היתרון המאוד גבוה".
המבחן הוא האם ליחיד שרוצה לאמץ יש רזרבה כספית, פיננסית שבעת משבר יכולה למלא את מקום בן הזוג שאיננו.
מבחן נוסף הוא האם קיימת נכונות ויכולת במשפחה המורחבת לטפל בילד בעת מחלה או פציעה חלילה.
האם המבחן הזה הוא יתרון מאוד גבוה לטובת היחיד? אני לא יודע. לדעתי זה גם לא משנה. אם המבחן נראה ראוי אז בין אם הוא מבטא יתרון מאוד גבוה ובין אם לאו, אז זהו המבחן הראוי.
אבל, הבעיה באימוץ יחידני היא לא רק החשש לאובדן מקור פרנסה או חשש ממחלה או פציעה אלא גם חשש משחיקה. היתרון לגודל של אימוץ זוגי הוא גם יתרון מפני שחיקה הורית. כאשר יש זוג הורים, אז כאשר אחד מתעייף או נשחק השני תופס את מקומו התפקודי. היכולת לחלוק משימות ומטלות בשניים מקטין ויותר מונע שחיקה.
כאשר מדובר בהורה מאמץ יחיד אז הכל נופל על כתפיו ולכן הוא מועד יותר לשחיקה באופן הפוגע בילד/ה המאומץ/ת.
אפשר לשאול מהו הסיכוי היותר גבוה? שבאימוץ יחיד ההורה המאמץ יחלה או שיהא נבצר ממנו לקיים את התפקיד ההורי, או שבאימוץ זוגי יהיה קונפליקט בין ההורים שיפגע בילד/ה?
אני לא יודע לענות על השאלה הזאת וגם מטפל ששאלתי אותו לא יודע.
אבל אם נוסיף גם את מרכיב השחיקה אז סיכויי ההורה היחיד להישחק נראה לי שעולים על סיכון המריבות הפוגעניות בזוג, מפני ששחיקת היתר היא מועדת לכל ההורים היחידניים מעצם זה שהם יחידניים ואילו מריבות קשות עד כדי פגיעה בילדים הן נחלת רק חלק מהזוגות, שמאוד לא מסתדרים ביניהם וזה לא משהו שכל זוג מועד אליו מעצם היותו זוג.
לכן, נראה שיש עדיפות לאימוץ זוגי.
יש טיעון נוסף שאינו קשור ליתרון לגודל והוא טיעון שילדים זקוקים לדמות הורית כהזדהות שהיא גם בת/בן זוג והיא גם מהמין השני. כלומר ילדים זקוקים גם לזוג הורים וגם לזוג הורים משני המינים.
למעשה יש כאן שתי טענות. טענה אחת היא שילדים זקוקים לזוג הורים ללא תלות במין שלהם מעצם העובדה שהם שניים. באופן כזה לילדים יש דמות הזדהות עם הורה, שמתפקד גם כבת או בן זוג. ילדים להורים יחידניים יש להם הורה שבעצמו לא מתפקד כבן זוג. לכן, ילדים אלה לפי הטיעון עלולים להיפגע בתפקוד שלהם כבני זוג בעתיד מפני שהם לא ראו בילדותם מודל של הורה שהוא בעצמו בן זוג.
לפי הטיעון השני לא רק שההורים צריכים להיות זוג, אלא הם צריכים להיות זוג הורים הטרוסקסואלים כלומר כל הורה ממין [מגדר, ג'נדר] אחר. כאן הטיעון הוא שאם נניח יש אמא [ברוב המקרים של הורות יחידנית ההורה היחידני הוא אישה-אמא] אז הילדים יש להם חסך בדמות גברית וזה עלול להשפיע על התפתחותם הנפשית ועל מצבם הנפשי בעתיד.
שני הטיעונים האלה מבוססים על modeling [חיקוי] זו תיאוריה של למידה הנקראת "למידה חברתית" [social learning] שפיתח אברהם בנדורה. לפי הגישה ילדים רוכשים התנהגויות על פי מודל [model] בתהליך של צפייה באותו מודל וחיקוי של אותו מודל. יישום גישה זו על ההורות מנביע שילדים שלא יהיה להם מודל של בן זוג או מודל של אב, לא ירכשו התנהגויות בהתאם.
מטפל ששוחחתי עימו אמר שהוא מפקפק בטיעונים האלה וזאת לאור ההצלחות הרבות שהוא מכיר לגבי ילדים שגדלו במשפחות חד הוריות. כמובן שלא הכל מוצלח בילדי משפחות חד הוריות אבל גם לא הכל מוצלח בילדי משפחות דו-הוריות. שאלת ההצלחה היחסית היא שאלה אמפירית לכן לא ניתן להכריע בה ללא נתונים אמפיריים אבל יש מקום לפקפק בטענה שילד/ה צריך/ה אבא ואמא.
נשאלת השאלה מה הטענה הפסיכולוגית ומהי הפגיעה שנפגעים ילדים שיש להם אמא יחידנית. פסיכולוג ששאלתי אותו לא כל כך מכיר אבל מה שהוא כן שמע אלה גישות שמרניות של מגדר.
ראשית, הוא שמע על גישה שטוענת שילד זכר צריך אבא וילדה צריכה אמא אבל אין פגיעה בילד שיש לו אב יחידני ואין פגיעה בבת שיש לה אמא יחידנית. הפגיעה היא בבן שיש לו אמא יחידנית ובבת שיש לה אבא יחידני.
הטענה כאן שבן צריך דמות הזדהות גברית כי הוא עתיד להיות "גבר" [לא מבחינת המין sex שלו אלא מבחינת המגדר ה- gender הג'נדר שלו] ובת צריכה דמות הזדהות נשית כי היא עתידה להיות "אישה" [שוב, לא מבחינת המין אלא מבחינת המגדר]
זו מן תיאוריה שמרנית שמניחה תפקידי מגדר חברתיים. יש חשש שבן שאין לו אבא לא ילמד אסרטיביות שזו תכונה "גברית", מבחינה מגדרית אבל בת שאין לה אבא ולא תלמד אסרטיביות זו כבר לא בעיה.
אני לא חושב שיהיה מוגזם לטעון שלתיאוריה הזאת יש הנחות סקסיסטיות. זו גישה עם הטיה ערכית שמרנית. בהתחשב בכך שזו תיאוריה מיושנת אז אולי אפשר להבין למה.
אם ננקה את ההטיה הזאת [כפי שראוי] אני לא יודע בשלב זה על איזה נזקים או סיכונים טוענים אלה שחושבים שפסיכולוגית רצוי שלילדים יהיו אבא ממין זכר ואמא ממין נקבה ומהו התהליך הפסיכולוגי שהם טוענים שמביא לנזקים האלה.
נקודה נוספת היא שאם האימוץ הוא זוגי ואחד מההורים נבצר ממנו למלא פונקציה של הורה, אז הילד/ה נשאר/ה עם ההורה היחיד שנשאר. לעומת זאת, אם האימוץ היה יחידני וההורה היחידני נבצר ממנו למלא את תפקידו כהורה, אז הילד/ה עשוי/ה לעבור למשפחה המורחבת נניח אחות אבל לאחות יש בן זוג ואז הילד/ה הוא באחריות שני הורים ולא אחד.
אולם, מצד שני הילד/ה שאומץ מלכתחילה ע"י זוג כבר נקשר נפשית להורה היחיד שיכול לתפקד כהורה והוא פחות קשור נפשית למשפחה המורחבת. בנוסף, אם הילד/ה עובר/ת למשפחה המורחבת ושם כבר יש ילדים ביולוגים של הוריו החדשים, אז עלולות להיות בעיות של תחרות ויחסים עם האחאים החדשים והילד המאומץ עלול להרגיש חורג או דחוי או ילד/ה סוג ב'.
יש גם לזכור, שמבחינת המשפחה המורחבת הילד/ה המאומץ/ת זה משהו שנפל עליהם. גם אם הם עושים זאת מרצון זה עדיין נפל עליהם וזה לא פשוט.
לכן, אם להורה המאמץ שנשאר לאחר שבן זוגו נבצר ממנו להיות הורה יש כוחות, כושר ומסוגלות להיות הורה יחידני זה נראה עדיף. רק אם המעמסה גדולה עליו יש להעדיף את המשפחה המורחבת.
נדונה השאלה של הצדקת אימוץ ילד/ה ע"י הורה יחידני [מאמץ יחיד או אימוץ יחידני] לעומת אימוץ זוגי או זוג מאמצים. הטענה העיקרית לטובת אימוץ של זוג [אימוץ זוגי] מתבססת על מצב כלכלי שנקרא "יתרון לגודל" המתבטא בפסוק "טובים השניים מן האחד":
טובים השניים, מן-האחד: אשר יש-להם שכר טוב, בעמלם כי אם-ייפולו, האחד יקים את-חברו; ואילו, האחד שייפול, ואין שני, להקימו.
[קהלת, ד, ט-י]
כאשר האימוץ הוא ע"י זוג הורים מאמצים ואחד מהם חלה במחלה כרונית כך שנבצר ממנו לתפקד כהורה או שהוא פוטר מהעבודה או איבד מקור פרנסה אז ההורה השני קיים כדי לקיים את הפונקציה ההורית והמפרנסת. לעומת זאת, כאשר מדובר בהורה מאמץ יחיד בהיעדר יכולת תפקוד גופני, נפשי או כלכלי אין מי שימלא את מקומו.
לא לגמרי אין מי שימלא את מקומו שהרי יש סידורים לילד שבמצב כזה יעבור לרשות מערכת הרווחה: משפחות אומנה, פנימיות. אבל אלה אינם תחליף להורה מבחינה פסיכולוגית, והורה במצב כזה-אין.
גם לזוג הורים יש חיסרון. כאשר מדובר בזוג ייתכן שמריבות וסכסוכים ביניהם ישפיעו לרעה על הילד/ה. לעומת זאת להורה יחיד אין בת/בן זוג להסתכסך עימו.
יש לציין שלא כל מריבה משפיעה לרעה על הילדים. מריבות שגרתיות מדי פעם אינן פוגעות בילדים. על מנת שקונפליקט בין ההורים יפגע בילדים הוא צריך להיות קונפליקט מסוג מסוים שהרבה פעמים לא מתקיים אפילו כאשר הזוג מקיים מריבות מדי פעם.
על מנת שמריבות ישפיעו לרעה על הילד הן צריכות להיות אלימות או אף אם אין אלימות פיזית אז יש השמצות באופן שפוגע בילדים.
נטען שעל מנת שהיחיד יועדף על הזוג באימוץ אז הפער שנותן ליחיד יתרון על הזוג צריך להיות פער מאוד גבוה. כלומר, על מנת לקזז את יתרון השניים על האחד, אז לאחד צריך להיות יתרון מאוד גבוה על הזוג בדבר אחר.
הבעיה עם הקריטריון הזה שהוא מעורפל מדי. לא ברור מתי יתרון נחשב "מאוד גבוה". ייתכן שמה שמאוד גבוה בעיני אחד הוא לא מאוד גבוה בעיני השני.
אפשר להציע במקרה כזה קריטריון יותר ספציפי ויותר קונקרטי מאשר מבחן ה- "היתרון המאוד גבוה".
המבחן הוא האם ליחיד שרוצה לאמץ יש רזרבה כספית, פיננסית שבעת משבר יכולה למלא את מקום בן הזוג שאיננו.
מבחן נוסף הוא האם קיימת נכונות ויכולת במשפחה המורחבת לטפל בילד בעת מחלה או פציעה חלילה.
האם המבחן הזה הוא יתרון מאוד גבוה לטובת היחיד? אני לא יודע. לדעתי זה גם לא משנה. אם המבחן נראה ראוי אז בין אם הוא מבטא יתרון מאוד גבוה ובין אם לאו, אז זהו המבחן הראוי.
אבל, הבעיה באימוץ יחידני היא לא רק החשש לאובדן מקור פרנסה או חשש ממחלה או פציעה אלא גם חשש משחיקה. היתרון לגודל של אימוץ זוגי הוא גם יתרון מפני שחיקה הורית. כאשר יש זוג הורים, אז כאשר אחד מתעייף או נשחק השני תופס את מקומו התפקודי. היכולת לחלוק משימות ומטלות בשניים מקטין ויותר מונע שחיקה.
כאשר מדובר בהורה מאמץ יחיד אז הכל נופל על כתפיו ולכן הוא מועד יותר לשחיקה באופן הפוגע בילד/ה המאומץ/ת.
אפשר לשאול מהו הסיכוי היותר גבוה? שבאימוץ יחיד ההורה המאמץ יחלה או שיהא נבצר ממנו לקיים את התפקיד ההורי, או שבאימוץ זוגי יהיה קונפליקט בין ההורים שיפגע בילד/ה?
אני לא יודע לענות על השאלה הזאת וגם מטפל ששאלתי אותו לא יודע.
אבל אם נוסיף גם את מרכיב השחיקה אז סיכויי ההורה היחיד להישחק נראה לי שעולים על סיכון המריבות הפוגעניות בזוג, מפני ששחיקת היתר היא מועדת לכל ההורים היחידניים מעצם זה שהם יחידניים ואילו מריבות קשות עד כדי פגיעה בילדים הן נחלת רק חלק מהזוגות, שמאוד לא מסתדרים ביניהם וזה לא משהו שכל זוג מועד אליו מעצם היותו זוג.
לכן, נראה שיש עדיפות לאימוץ זוגי.
יש טיעון נוסף שאינו קשור ליתרון לגודל והוא טיעון שילדים זקוקים לדמות הורית כהזדהות שהיא גם בת/בן זוג והיא גם מהמין השני. כלומר ילדים זקוקים גם לזוג הורים וגם לזוג הורים משני המינים.
למעשה יש כאן שתי טענות. טענה אחת היא שילדים זקוקים לזוג הורים ללא תלות במין שלהם מעצם העובדה שהם שניים. באופן כזה לילדים יש דמות הזדהות עם הורה, שמתפקד גם כבת או בן זוג. ילדים להורים יחידניים יש להם הורה שבעצמו לא מתפקד כבן זוג. לכן, ילדים אלה לפי הטיעון עלולים להיפגע בתפקוד שלהם כבני זוג בעתיד מפני שהם לא ראו בילדותם מודל של הורה שהוא בעצמו בן זוג.
לפי הטיעון השני לא רק שההורים צריכים להיות זוג, אלא הם צריכים להיות זוג הורים הטרוסקסואלים כלומר כל הורה ממין [מגדר, ג'נדר] אחר. כאן הטיעון הוא שאם נניח יש אמא [ברוב המקרים של הורות יחידנית ההורה היחידני הוא אישה-אמא] אז הילדים יש להם חסך בדמות גברית וזה עלול להשפיע על התפתחותם הנפשית ועל מצבם הנפשי בעתיד.
שני הטיעונים האלה מבוססים על modeling [חיקוי] זו תיאוריה של למידה הנקראת "למידה חברתית" [social learning] שפיתח אברהם בנדורה. לפי הגישה ילדים רוכשים התנהגויות על פי מודל [model] בתהליך של צפייה באותו מודל וחיקוי של אותו מודל. יישום גישה זו על ההורות מנביע שילדים שלא יהיה להם מודל של בן זוג או מודל של אב, לא ירכשו התנהגויות בהתאם.
מטפל ששוחחתי עימו אמר שהוא מפקפק בטיעונים האלה וזאת לאור ההצלחות הרבות שהוא מכיר לגבי ילדים שגדלו במשפחות חד הוריות. כמובן שלא הכל מוצלח בילדי משפחות חד הוריות אבל גם לא הכל מוצלח בילדי משפחות דו-הוריות. שאלת ההצלחה היחסית היא שאלה אמפירית לכן לא ניתן להכריע בה ללא נתונים אמפיריים אבל יש מקום לפקפק בטענה שילד/ה צריך/ה אבא ואמא.
נשאלת השאלה מה הטענה הפסיכולוגית ומהי הפגיעה שנפגעים ילדים שיש להם אמא יחידנית. פסיכולוג ששאלתי אותו לא כל כך מכיר אבל מה שהוא כן שמע אלה גישות שמרניות של מגדר.
ראשית, הוא שמע על גישה שטוענת שילד זכר צריך אבא וילדה צריכה אמא אבל אין פגיעה בילד שיש לו אב יחידני ואין פגיעה בבת שיש לה אמא יחידנית. הפגיעה היא בבן שיש לו אמא יחידנית ובבת שיש לה אבא יחידני.
הטענה כאן שבן צריך דמות הזדהות גברית כי הוא עתיד להיות "גבר" [לא מבחינת המין sex שלו אלא מבחינת המגדר ה- gender הג'נדר שלו] ובת צריכה דמות הזדהות נשית כי היא עתידה להיות "אישה" [שוב, לא מבחינת המין אלא מבחינת המגדר]
זו מן תיאוריה שמרנית שמניחה תפקידי מגדר חברתיים. יש חשש שבן שאין לו אבא לא ילמד אסרטיביות שזו תכונה "גברית", מבחינה מגדרית אבל בת שאין לה אבא ולא תלמד אסרטיביות זו כבר לא בעיה.
אני לא חושב שיהיה מוגזם לטעון שלתיאוריה הזאת יש הנחות סקסיסטיות. זו גישה עם הטיה ערכית שמרנית. בהתחשב בכך שזו תיאוריה מיושנת אז אולי אפשר להבין למה.
אם ננקה את ההטיה הזאת [כפי שראוי] אני לא יודע בשלב זה על איזה נזקים או סיכונים טוענים אלה שחושבים שפסיכולוגית רצוי שלילדים יהיו אבא ממין זכר ואמא ממין נקבה ומהו התהליך הפסיכולוגי שהם טוענים שמביא לנזקים האלה.
נקודה נוספת היא שאם האימוץ הוא זוגי ואחד מההורים נבצר ממנו למלא פונקציה של הורה, אז הילד/ה נשאר/ה עם ההורה היחיד שנשאר. לעומת זאת, אם האימוץ היה יחידני וההורה היחידני נבצר ממנו למלא את תפקידו כהורה, אז הילד/ה עשוי/ה לעבור למשפחה המורחבת נניח אחות אבל לאחות יש בן זוג ואז הילד/ה הוא באחריות שני הורים ולא אחד.
אולם, מצד שני הילד/ה שאומץ מלכתחילה ע"י זוג כבר נקשר נפשית להורה היחיד שיכול לתפקד כהורה והוא פחות קשור נפשית למשפחה המורחבת. בנוסף, אם הילד/ה עובר/ת למשפחה המורחבת ושם כבר יש ילדים ביולוגים של הוריו החדשים, אז עלולות להיות בעיות של תחרות ויחסים עם האחאים החדשים והילד המאומץ עלול להרגיש חורג או דחוי או ילד/ה סוג ב'.
יש גם לזכור, שמבחינת המשפחה המורחבת הילד/ה המאומץ/ת זה משהו שנפל עליהם. גם אם הם עושים זאת מרצון זה עדיין נפל עליהם וזה לא פשוט.
לכן, אם להורה המאמץ שנשאר לאחר שבן זוגו נבצר ממנו להיות הורה יש כוחות, כושר ומסוגלות להיות הורה יחידני זה נראה עדיף. רק אם המעמסה גדולה עליו יש להעדיף את המשפחה המורחבת.