עיניים
שוב נסיעה ארוכה, אני בסוף האוטובוס, הראש מונח על היד צמוד לשמשת האוטובוס, מתעורר משינה עמוקה. אנו נכנסים לתחנה מרכזית כלשהי ונראה שגם הנהג היה שמח להפסקה קצרה. מביט מטה אל האנשים בתחנה. ליד האוטובוס עומדת נערה יפה מאד, עיניה הכחולות מושכות את העין. לידה עומד אדם מבוגר יותר עמו היא מדברת. הוא אינו נאה כמוה, שערו מאפיר והוא אינו גבוה, אבל הוא חולק עמה בדיוק את אותן העיניים הכחולות והבוהקות, כך שאני מניח שמדובר באביה. אני מתרומם קצת ממושבי כדי לראות מדוע אנו מתעכבים. מהאוטובוס יורד מקדימה אדם זקן באיטיות. משמשת האוטובוס הצדדית אני יכול להבחין כי מראהו מוזנח, מזוקן, בגדיו ישנים ומוכתמים. הוא אוחז במקל ומדדה אט אט אל צד האוטובוס, ניגש אל דלת תא המטען ומושך משם בצורה מסורבלת את עגלת המטען שלו. הוא מתקשה לרגע בתחילה אך לאחר כמה שניות קצרות מוציא את העגלה ומתחיל להתרחק מהאוטובוס. בינתיים נוסעים חדשים עולים והאוטובוס ממשיך להתמלא. אני רואה כעת מדוע הוא צולע. הוא סובל ממקרה קשה של רככת או משהו דומה לכך, רגליו עקומות ביותר והוא מתרחק לאט מהאוטובוס כאשר העגלה והמקל משמשים לו כמשענת. צעדיו איטיים מאד. אני מביט בנערה מביטה בו, עוקבת אחריו בעיניה הכחולות. על פניה הבעה של גועל ודחייה. היא מסתובבת לאביה, אומרת לו משהו ושניהם מביטים לעבר האדם המבוגר העובר לידם. פיהם מתעקל וקול צחוקם נשמע. הם ממשיכים להתבונן בו ולדבר ביניהם. מדי פעם צחוק חדש קוטע את שטף הדיבור ביניהם. ענן אפור מזדחל לו בשמיים, מכסה את אור השמש. הצל עוטף אותנו לאיטו מכל עבר, מוצא את דרכו לכל חריץ ולכל פינה, מעכיר את מצב רוחי. אני מתבונן שוב בנערה ובעיניה הכחולות שקסמן פג לפתע. עיניים קרות, מתות, מלוות אדם זקן בדרכו לעבר יעדו הבלתי ידוע.