A million little p
New member
.
קתרין נעצה מבט משתוקק בכניסה לחדרה. הוא לא מצא מיד את החדר הנכון והיא סימנה לי להכניסו, אך הוא מצא אותנו לפני שהספקתי להגיע אל הדלת, ובפסיעה או שתיים היה לצדה וחיבקה בזרועותיו.
״הוא לא דיבר ולא הרפה את אחיזתו במשך דקות ארוכות, שבמהלכן הוא נישק יותר מאשר אי פעם בחייו, כך אני מאמינה: אך גברתי נשקה לו ראשונה, וראיתי בבירור עד כמה הוא התקשה ביגונו להתבונן בפניה! הכרה כשלי הכתה בו מהרגע שחזה בה, שאין כל סיכוי שתחלים לבסוף - דינה נחרץ למוות.
׳הו, קתי! הו, חיי! איך אוכל לשאת זאת?׳ היה המשפט הראשון שנאמר בנעימה שלא הסתירה את ייאושו. ועתה הוא התבונן בה ברצינות כה רבה עד שחשבתי שעוצמת מבטו תציף את עיניו בדמעות, אך הן בערו בייסורים: הן לא נמסו.
׳מה עכשיו?׳ אמרה קתרין בעודה נשענת לאחור ומשיבה למבטו במבט שהתקרר לפתע: מצב רוחה היה שבשבת גרידא של גחמותיה המשתנות ללא הרף. ׳אתה ואדגר שברתם את לבי, הית׳קליף! ושניכם באים ליילל על המעשה באוזני, כאילו שאתם זקוקים לרחמים! לא ארחם עליכם, לא אני. אתם הרגתם אותי - ונהניתם מכך, אני חושבת. כה חסון הנך! כמה שנים בכוונתך לחיות אחרי לכתי?׳
״כדי לחבקה ירד הית׳קליף על ברך אחת; עתה הוא ניסה להתרומם, אך היא אחזה בשרו ולא הניחה לו.
׳הלוואי שיכולתי לחבק אותך׳, המשיכה במרירות, ׳עד שנמות שנינו! אין סיבה שיהיה לי אכפת ממה שסבלת. לא אכפת לי מסבלך כלל. מדוע שלא תסבול? אני סובלת! האם תשכח אותי? האם תהיה מאושר בהיותי באדמה? האם תאמר בעוד עשרים שנה: זהו קברה של קתרין ארנשו? אהבתיה בשכבר הימים, והייתי אומלל בגין אובדנה; אבל זה חלף. אהבתי רבות מאז: ילדי יקרים לי ממנה; ובמותי לא אהיה מאושר על לכתי אליה: אצטער משום שאני נאלץ לעזוב אותם!׳ האם כך תאמר הית׳קליף?׳
׳אל תעני אותי עד שאשתגע כמוך׳, קרא כשהוא משחרר את ראשו וחורק בשיניו.
״למתבונן מהצד הציג הצמד מחזה מוזר ומפחיד. ייתכן מאוד שקתרין סברה כי גן עדן עתיד להיות לה ארץ גזירה אלא אם כן תיפטר לצד גופה גם ממוסריותה. לחייה החיוורות, שפתיה חסרות הדם ומבטה הרושף ביטאו עתה נקמנות פראית; ובאגרופה הקפוץ נותרו עדיין אחדים מהתלתלים שהיא לפתה. ובאשר לבן זוגה, בעודו נעזר ביד אחת כדי להתרומם הוא תפס בשנייה את זרועה; וכה מעט רגישות היתה בו למצבה, עד שבהניחו לה ראיתי בבירור ארבעה סימנים כחולים טבועים בעורה החיוור.
׳האם אחז בך דיבוק,׳ הוא המשיך, בפראות, ׳שאת מדברת אלי באופן כזה בשעה שאת גוססת? האם את מבינה שהמילים האלה ייכתבו בברזל מלובן בזיכרוני ויכרסמו בי לנצח אחרי לכתך ממני? ידוע לך שאת משקרת באומרך שאני הרגתי אותך: ואת יודעת, קתרין, שאני יכול לשכוח אותך כשם שאני יכול לשכוח את קיומי! האין די לאנוכיותך השטנית בכך שכאשר תגיעי את אל השלווה ואל המנוחה אני עתיד להתייסר בייסורי גיהינום?׳
׳לא אגיע אל השלווה והמנוחה,׳ נאנחה קתרין, שנתקפה חולשה גופנית עקב הפעימות העזות והבלתי סדירות של לבה, שנראו ונשמעו בבירור כתוצאה מהתרגשותה החריגה. היא שתקה עד חלוף ההתקף; ואז המשיכה ביתר נועם.
׳איני מאחלת לך עינוי חריף משלי, הית׳קליף. אני מבקשת רק שלא ניפרד לעולם: ואם מילה כלשהי שיצאה מפי תצער אותך בעתיד, חשוב על כך שאני מרגישה צער זהה מתחת לפני האדמה, ולמעני, סלח לי! בוא לכאן וכרע שוב! מעולם לא פגעת בי בחייך. זאת ועוד, אם תיפרד מעלי בכעס יכאב לך לזכור זאת יותר מדברי הקשים! הלוא תבוא לכאן שוב? בבקשה!׳
״הית׳קליף עמד מאחורי כיסאה, והתכופף מעליה, אך לא כה נמוך עד שתוכל לראות את פניו, שביטאו סערת רגשות. היא סבבה כדי להתבונן בו; הוא לא הניח לה: פנה בחדות ופסע אל האח, ושם הוא עמד, בלי מילים, בגבו אלינו. מבטה של גברת לינטון עקב אחריו בחשדנות: כל תנועה עוררה בה רגש חדש. אחרי שתיקה ומבט ארוך היא המשיכה; בפנותה אלי בנעימת אכזבה והתמרמרות:
׳הו, רואה את, נלי, הוא לא יגלה רחמים אפילו לרגע אחד כדי להרחיקיני מהקבר. כך אני נאהבת! ובכן, לא חשוב. אין זה הית׳קליף שלי. את שלי עוד אוהב; ואקחנו עמי: הוא נמצא בנשמתי׳, והוסיפה במהורהר, ׳הדבר המעיק עלי יותר מכל בסופו של דבר הוא בית האסורים החרב. עייפתי מהיותי כלואה כאן. נפשי צמאה לברוח אל העולם הנפלא הזה, ולהשאר שם לנצח: לא לראותו מטושטש בעד דמעות ולחשוק בו מתוך חדריו של לב דואב: אלא לראותו ממש, ולהיות בתוכו. נלי את חושבת שאת טובה ממני ובת מזל; בריאותך טובה וכוחותייך עמל: את מצטערת עלי - בקרוב מאוד יתהפכו היוצרות. אני אצטער עלייך. אני אהיה מעל ומעבר לכולכם. אני מתפלאת שהוא לא יהיה לצידי!״ ׳חשבתי שהוא רצה בזאת. הית׳קליף, יקירי! אל תחמיץ פנים עכשיו. בוא אלי בבקשה, הית׳קליף.׳
״בלהיטותה היא קמה על רגליה ונשענה על מסעד הכיסא. הוא פנה לעברה בעקבות תחינתה , ארשת פניו נואשת לגמרי. עיניו, פעורות לרווחה ורטובות מדמעות, ננעצו בה בפראות; חזהו התרומם ושקע בעווית. שנייה אחת הם עמדו נפרדים, ואז, התקשיתי לראות כיצד נפגשו, אך קתרין זינקה, והוא אחז בה, והם ננעלו בחיבוק שממנו חשבתי לא תשתחרר גברתי חיה: למעשה היא איבדה את הכרתה מיד לנגד עיני. הוא הטיל עצמו לתוך הכיסא הקרוב, ובהתקרבי בזריזות כדי לברר האם התעלפה, הוא חרק את שיניו כנגדי, וקצף כיסה את שפתיו ככלב שוטה, והוא אסף אותה אליו בקנאה חמדנית. לא הרגשתי כבחברת בריות בנות מיני: הוא לא היה מסוגל להבין את דברי אליו; לכן התרחקתי ושתקתי במבוכה רבה.
״תנועה שעשתה קתרין הרגיעה אותי מיד: היא נשאה את ידה כדי ללפות אותו בצווארו, ולהניח את לחיה על לחיו בעודו אוחז בה; והוא, בתגובה, מלטף אותה כאחוז תזזית, אמר בפראות:
׳עכשיו את מורה לי כמה אכזרית היית - אכזרית וכוזבת. מדוע תיעבת אותי? מדוע בגדת בלבך, קתי? אין לי ולו מילת ניחומים אחת. מגיע לך. את רצחת את עצמך. כן, מותר לך לנשק אותי, ולבכות; ולסחוט את נשיקותי ודמעותי: הן ייסרו אותך - הם יאררו אותך. את אהבת אותי - איזו זכות היתה לך אפוא לעזוב אותי? איזו זכות - עני לי - בגלל גחמתך העלובה ללינטון? שהרי מצוקה וקלון, ומוות, וכל מה שיכולים אלוהים או השטן להמיט, דבר מאלה לא היה מפריד בינינו, את, מרצונך החופשי, עשית זאת. לא אני שברתי את לבך - את שברת אותו; ובה בעת שברת את לבי. מה יש לי מזה שאני חזק? האם אני רוצה לחיות? אילו חיים יהיו אלה בשעה שאת - הו, אלוהים! האם את היית רוצה לחיות בעוד נשמתך נמצאת בקבר?׳
׳הנח לי. הנח לי.׳ בכתה קתרין. ׳אם חטאתי, הריני גוססת בשל כך. די בכך. גם אתה עזבת אותי: אך לא אגער בך! אני סולחת לך. סלח לי!׳
׳קשה לסלוח, ולהסתכל בעיניים האלה, ולחוש את הזרועות הכחושות,׳ הוא השיב. נשקי אותי שוב; שלא אראה את עינייך! אני סולח על מה שעשית לי. אני אוהב את האישה שרצחה אותי - אך את רוצחך! איך אוכל?
״הם שתקו, פניהם נחים זה כנגד זו, ושטופים זה בדמעותיו של זה. לכל הפחות, אני מניחה שהבכי היה הדדי; התברר שהית׳קליף יכול לבכות באירוע מיוחד שכזה.
אנקת גבהים
קתרין נעצה מבט משתוקק בכניסה לחדרה. הוא לא מצא מיד את החדר הנכון והיא סימנה לי להכניסו, אך הוא מצא אותנו לפני שהספקתי להגיע אל הדלת, ובפסיעה או שתיים היה לצדה וחיבקה בזרועותיו.
״הוא לא דיבר ולא הרפה את אחיזתו במשך דקות ארוכות, שבמהלכן הוא נישק יותר מאשר אי פעם בחייו, כך אני מאמינה: אך גברתי נשקה לו ראשונה, וראיתי בבירור עד כמה הוא התקשה ביגונו להתבונן בפניה! הכרה כשלי הכתה בו מהרגע שחזה בה, שאין כל סיכוי שתחלים לבסוף - דינה נחרץ למוות.
׳הו, קתי! הו, חיי! איך אוכל לשאת זאת?׳ היה המשפט הראשון שנאמר בנעימה שלא הסתירה את ייאושו. ועתה הוא התבונן בה ברצינות כה רבה עד שחשבתי שעוצמת מבטו תציף את עיניו בדמעות, אך הן בערו בייסורים: הן לא נמסו.
׳מה עכשיו?׳ אמרה קתרין בעודה נשענת לאחור ומשיבה למבטו במבט שהתקרר לפתע: מצב רוחה היה שבשבת גרידא של גחמותיה המשתנות ללא הרף. ׳אתה ואדגר שברתם את לבי, הית׳קליף! ושניכם באים ליילל על המעשה באוזני, כאילו שאתם זקוקים לרחמים! לא ארחם עליכם, לא אני. אתם הרגתם אותי - ונהניתם מכך, אני חושבת. כה חסון הנך! כמה שנים בכוונתך לחיות אחרי לכתי?׳
״כדי לחבקה ירד הית׳קליף על ברך אחת; עתה הוא ניסה להתרומם, אך היא אחזה בשרו ולא הניחה לו.
׳הלוואי שיכולתי לחבק אותך׳, המשיכה במרירות, ׳עד שנמות שנינו! אין סיבה שיהיה לי אכפת ממה שסבלת. לא אכפת לי מסבלך כלל. מדוע שלא תסבול? אני סובלת! האם תשכח אותי? האם תהיה מאושר בהיותי באדמה? האם תאמר בעוד עשרים שנה: זהו קברה של קתרין ארנשו? אהבתיה בשכבר הימים, והייתי אומלל בגין אובדנה; אבל זה חלף. אהבתי רבות מאז: ילדי יקרים לי ממנה; ובמותי לא אהיה מאושר על לכתי אליה: אצטער משום שאני נאלץ לעזוב אותם!׳ האם כך תאמר הית׳קליף?׳
׳אל תעני אותי עד שאשתגע כמוך׳, קרא כשהוא משחרר את ראשו וחורק בשיניו.
״למתבונן מהצד הציג הצמד מחזה מוזר ומפחיד. ייתכן מאוד שקתרין סברה כי גן עדן עתיד להיות לה ארץ גזירה אלא אם כן תיפטר לצד גופה גם ממוסריותה. לחייה החיוורות, שפתיה חסרות הדם ומבטה הרושף ביטאו עתה נקמנות פראית; ובאגרופה הקפוץ נותרו עדיין אחדים מהתלתלים שהיא לפתה. ובאשר לבן זוגה, בעודו נעזר ביד אחת כדי להתרומם הוא תפס בשנייה את זרועה; וכה מעט רגישות היתה בו למצבה, עד שבהניחו לה ראיתי בבירור ארבעה סימנים כחולים טבועים בעורה החיוור.
׳האם אחז בך דיבוק,׳ הוא המשיך, בפראות, ׳שאת מדברת אלי באופן כזה בשעה שאת גוססת? האם את מבינה שהמילים האלה ייכתבו בברזל מלובן בזיכרוני ויכרסמו בי לנצח אחרי לכתך ממני? ידוע לך שאת משקרת באומרך שאני הרגתי אותך: ואת יודעת, קתרין, שאני יכול לשכוח אותך כשם שאני יכול לשכוח את קיומי! האין די לאנוכיותך השטנית בכך שכאשר תגיעי את אל השלווה ואל המנוחה אני עתיד להתייסר בייסורי גיהינום?׳
׳לא אגיע אל השלווה והמנוחה,׳ נאנחה קתרין, שנתקפה חולשה גופנית עקב הפעימות העזות והבלתי סדירות של לבה, שנראו ונשמעו בבירור כתוצאה מהתרגשותה החריגה. היא שתקה עד חלוף ההתקף; ואז המשיכה ביתר נועם.
׳איני מאחלת לך עינוי חריף משלי, הית׳קליף. אני מבקשת רק שלא ניפרד לעולם: ואם מילה כלשהי שיצאה מפי תצער אותך בעתיד, חשוב על כך שאני מרגישה צער זהה מתחת לפני האדמה, ולמעני, סלח לי! בוא לכאן וכרע שוב! מעולם לא פגעת בי בחייך. זאת ועוד, אם תיפרד מעלי בכעס יכאב לך לזכור זאת יותר מדברי הקשים! הלוא תבוא לכאן שוב? בבקשה!׳
״הית׳קליף עמד מאחורי כיסאה, והתכופף מעליה, אך לא כה נמוך עד שתוכל לראות את פניו, שביטאו סערת רגשות. היא סבבה כדי להתבונן בו; הוא לא הניח לה: פנה בחדות ופסע אל האח, ושם הוא עמד, בלי מילים, בגבו אלינו. מבטה של גברת לינטון עקב אחריו בחשדנות: כל תנועה עוררה בה רגש חדש. אחרי שתיקה ומבט ארוך היא המשיכה; בפנותה אלי בנעימת אכזבה והתמרמרות:
׳הו, רואה את, נלי, הוא לא יגלה רחמים אפילו לרגע אחד כדי להרחיקיני מהקבר. כך אני נאהבת! ובכן, לא חשוב. אין זה הית׳קליף שלי. את שלי עוד אוהב; ואקחנו עמי: הוא נמצא בנשמתי׳, והוסיפה במהורהר, ׳הדבר המעיק עלי יותר מכל בסופו של דבר הוא בית האסורים החרב. עייפתי מהיותי כלואה כאן. נפשי צמאה לברוח אל העולם הנפלא הזה, ולהשאר שם לנצח: לא לראותו מטושטש בעד דמעות ולחשוק בו מתוך חדריו של לב דואב: אלא לראותו ממש, ולהיות בתוכו. נלי את חושבת שאת טובה ממני ובת מזל; בריאותך טובה וכוחותייך עמל: את מצטערת עלי - בקרוב מאוד יתהפכו היוצרות. אני אצטער עלייך. אני אהיה מעל ומעבר לכולכם. אני מתפלאת שהוא לא יהיה לצידי!״ ׳חשבתי שהוא רצה בזאת. הית׳קליף, יקירי! אל תחמיץ פנים עכשיו. בוא אלי בבקשה, הית׳קליף.׳
״בלהיטותה היא קמה על רגליה ונשענה על מסעד הכיסא. הוא פנה לעברה בעקבות תחינתה , ארשת פניו נואשת לגמרי. עיניו, פעורות לרווחה ורטובות מדמעות, ננעצו בה בפראות; חזהו התרומם ושקע בעווית. שנייה אחת הם עמדו נפרדים, ואז, התקשיתי לראות כיצד נפגשו, אך קתרין זינקה, והוא אחז בה, והם ננעלו בחיבוק שממנו חשבתי לא תשתחרר גברתי חיה: למעשה היא איבדה את הכרתה מיד לנגד עיני. הוא הטיל עצמו לתוך הכיסא הקרוב, ובהתקרבי בזריזות כדי לברר האם התעלפה, הוא חרק את שיניו כנגדי, וקצף כיסה את שפתיו ככלב שוטה, והוא אסף אותה אליו בקנאה חמדנית. לא הרגשתי כבחברת בריות בנות מיני: הוא לא היה מסוגל להבין את דברי אליו; לכן התרחקתי ושתקתי במבוכה רבה.
״תנועה שעשתה קתרין הרגיעה אותי מיד: היא נשאה את ידה כדי ללפות אותו בצווארו, ולהניח את לחיה על לחיו בעודו אוחז בה; והוא, בתגובה, מלטף אותה כאחוז תזזית, אמר בפראות:
׳עכשיו את מורה לי כמה אכזרית היית - אכזרית וכוזבת. מדוע תיעבת אותי? מדוע בגדת בלבך, קתי? אין לי ולו מילת ניחומים אחת. מגיע לך. את רצחת את עצמך. כן, מותר לך לנשק אותי, ולבכות; ולסחוט את נשיקותי ודמעותי: הן ייסרו אותך - הם יאררו אותך. את אהבת אותי - איזו זכות היתה לך אפוא לעזוב אותי? איזו זכות - עני לי - בגלל גחמתך העלובה ללינטון? שהרי מצוקה וקלון, ומוות, וכל מה שיכולים אלוהים או השטן להמיט, דבר מאלה לא היה מפריד בינינו, את, מרצונך החופשי, עשית זאת. לא אני שברתי את לבך - את שברת אותו; ובה בעת שברת את לבי. מה יש לי מזה שאני חזק? האם אני רוצה לחיות? אילו חיים יהיו אלה בשעה שאת - הו, אלוהים! האם את היית רוצה לחיות בעוד נשמתך נמצאת בקבר?׳
׳הנח לי. הנח לי.׳ בכתה קתרין. ׳אם חטאתי, הריני גוססת בשל כך. די בכך. גם אתה עזבת אותי: אך לא אגער בך! אני סולחת לך. סלח לי!׳
׳קשה לסלוח, ולהסתכל בעיניים האלה, ולחוש את הזרועות הכחושות,׳ הוא השיב. נשקי אותי שוב; שלא אראה את עינייך! אני סולח על מה שעשית לי. אני אוהב את האישה שרצחה אותי - אך את רוצחך! איך אוכל?
״הם שתקו, פניהם נחים זה כנגד זו, ושטופים זה בדמעותיו של זה. לכל הפחות, אני מניחה שהבכי היה הדדי; התברר שהית׳קליף יכול לבכות באירוע מיוחד שכזה.
אנקת גבהים