19 הימים האחרונים בעידן החמישים ו..
עוד 19 יום, ב-15 בינואר, נכנסת לשנות השישים. זה מוזר ומבלבל, ואפילו מפחיד. מזכיר לי את המעבר לגיל 30. בשנה הארוכה בין 29 ל-30 חשבתי שבגיל 30 עלי להפוך לגברת. משהו בסגנון אימי. לנטוש את הג'ינסים, ללבוש שמלות, להחנט בתוך חליפות, להתנהג כמו גיברת פולניה מכובדת. כשהתעוררתי בצד השני של גיל שלושים הסתבר שלא קרה שום דבר דרמטי, המשכתי בחיי, ג'ינסים אני לובשת עד היום, גברת בסגנון פולני, כמו אימי, כנראה כבר לא אהיה... אבל גיל 60 - זה כבר סיפור אחר, פחדים אחרים. כל כשל של הזיכרון שולח אותי לפחדי אלצהיימר וסניליות, וכנ"ל גם אם נופל לי משהו מהיד. כל מיני מחשבות מוזרות מתחילות להתרוצץ בי מניתוח פלסטי ועד... לא חשוב מה. מצד שני יש לי חיים מאד מלאים, עובדת, יוצרת, אמא לשלוש בנות וסבתא לחמישה ו8/9 נכדים. החיים שלי היום מלאים יותר ממה שהיו אי פעם, וזה עושה את העניין לקשה יותר. כי מתחילים הרהורי פרידה, כאילו גיל שישים הוא קו שבר. נקודת אל -חזור, המקום שממנו אפשר רק ליפול ולהדרדר... אפשר להתווכח עם חוסר ההגיון שבכך, אבל עם הרגש אי אפשר להתווכח בכלים של הגיון. ברור לי שמה שיקרה הוא שלא יקרה שום דבר דרסטי. החיים ימשיכו. נכדים יוולדו. אני אמשיך לעבוד, לפסל ולכתוב. אולי אפילו תהיה לי אהבה - אחרי גיל שישים. שיהיה בוקר מצויין ושבוע טוב. ~מעין~
עוד 19 יום, ב-15 בינואר, נכנסת לשנות השישים. זה מוזר ומבלבל, ואפילו מפחיד. מזכיר לי את המעבר לגיל 30. בשנה הארוכה בין 29 ל-30 חשבתי שבגיל 30 עלי להפוך לגברת. משהו בסגנון אימי. לנטוש את הג'ינסים, ללבוש שמלות, להחנט בתוך חליפות, להתנהג כמו גיברת פולניה מכובדת. כשהתעוררתי בצד השני של גיל שלושים הסתבר שלא קרה שום דבר דרמטי, המשכתי בחיי, ג'ינסים אני לובשת עד היום, גברת בסגנון פולני, כמו אימי, כנראה כבר לא אהיה... אבל גיל 60 - זה כבר סיפור אחר, פחדים אחרים. כל כשל של הזיכרון שולח אותי לפחדי אלצהיימר וסניליות, וכנ"ל גם אם נופל לי משהו מהיד. כל מיני מחשבות מוזרות מתחילות להתרוצץ בי מניתוח פלסטי ועד... לא חשוב מה. מצד שני יש לי חיים מאד מלאים, עובדת, יוצרת, אמא לשלוש בנות וסבתא לחמישה ו8/9 נכדים. החיים שלי היום מלאים יותר ממה שהיו אי פעם, וזה עושה את העניין לקשה יותר. כי מתחילים הרהורי פרידה, כאילו גיל שישים הוא קו שבר. נקודת אל -חזור, המקום שממנו אפשר רק ליפול ולהדרדר... אפשר להתווכח עם חוסר ההגיון שבכך, אבל עם הרגש אי אפשר להתווכח בכלים של הגיון. ברור לי שמה שיקרה הוא שלא יקרה שום דבר דרסטי. החיים ימשיכו. נכדים יוולדו. אני אמשיך לעבוד, לפסל ולכתוב. אולי אפילו תהיה לי אהבה - אחרי גיל שישים. שיהיה בוקר מצויין ושבוע טוב. ~מעין~