19 הרוגים בפיגוע . גילוי דעת אישי
עד מתי עוד נחזיק מעמד. מתי יגיע היום שנקום בבוקר, נפתח טלוויזיה, רדיו ונוכל להמר על בטוח, שהיום זה יום בלי פיגוע, בלי מחבלים מתאבדים, בלי מכוניות תופת, בלי פיגועי ירי, בלי חדירה לישובים, בלי הרג בדרכים, בלי שהעולם המערבי יגיד לנו מה לעשות, איך להתנהג, מתי לשתוק, מתי להבליג. מתי נפסיק לשים על העולם המערבי, על העולם הערבי ועל כולם. אני בטוחה שהמחשבות האלו עוברות מידי יום ועברו אצל רבים מאתנו. והמשפט הגזעני "מוות לערבים" מקבל משמעות אחרת בתקופה זו של החיים. פתאום אנחנו מבינים שהמשפט "מוות ליהודים" מצליח להם ועל זה הם חונכו וזה מה שהם עושים. היום מתו לנו 19 איש, אבל הצרה היא שהתרגלנו למצב. זה נושא וקשה, אבל זה נכון בצורה מסויימת. כשאין במדינה הזו פיגוע קשה עם המון הרוגים, כולנו נושמים לרווחה. כואב שנהרגים אנשים, אבל כשזה במספרים קטנים זו מין הקלה.. הנה היום זה נורא, אבל עוד שבועיים מי בכלל יזכור, חוץ מהמשפחות, שביום שלישי בבוקר התפוצץ מחבל מתאבד והרג לנו 19 מטובי בנינו, ילדים, אחים, אבות, בנות, אימהות, סבתות. עד כמה שזה נשמע נורא. מה שלא נעשה, לעולם המערבי יהיה מה להגיד, אבל השאלה היא האם אנחנו צריכים להתחשב בהם, לחיות על פי הקודים שהם קובעים. עד כמה אנחנו יכולים להבליג. מה המדד, כשזקנים נהרגים, כשמחבלים חודרים לישיבות ומחסלים תלמידים, כשחרדים נפגעים, או כשילדים מתים. נכנסו ללבנון וזה לקח לנו הרבה זמן עד שיצאנו, סבלנו אבידות קשות, אבל הגנו בחירוף נפש על הישובים האלה, על מדינתנו. אולי זה הפיתרון. להיכנס לשטחים, בידיעה שאולי לא נצא בקרוב, כפי שארע בחומת מגן, אולי נאבד חיילים, האם לא לשם כך שלחנו אותם לצבא, להגן עלינו. אולי הגיע הזמן ולהתעלם מדעת הקהל העולמית. הרי כולנו יודעים ששום דבר לא יכול על הטרור הזה, המונע על ידי אנשים שאין להם מה להפסיד, שמונעים על ידי הזעם. אבל גם לנו אין מה להפסיד הרבה. אז עוד פיגוע, עוד הרוגים, זה נורא, אבל אם לא נפסיק את זה עכשיו ומהר, זה לא יגמר לעולם. זה טיבעו של העולם, זה טבעם של החיים.
עד מתי עוד נחזיק מעמד. מתי יגיע היום שנקום בבוקר, נפתח טלוויזיה, רדיו ונוכל להמר על בטוח, שהיום זה יום בלי פיגוע, בלי מחבלים מתאבדים, בלי מכוניות תופת, בלי פיגועי ירי, בלי חדירה לישובים, בלי הרג בדרכים, בלי שהעולם המערבי יגיד לנו מה לעשות, איך להתנהג, מתי לשתוק, מתי להבליג. מתי נפסיק לשים על העולם המערבי, על העולם הערבי ועל כולם. אני בטוחה שהמחשבות האלו עוברות מידי יום ועברו אצל רבים מאתנו. והמשפט הגזעני "מוות לערבים" מקבל משמעות אחרת בתקופה זו של החיים. פתאום אנחנו מבינים שהמשפט "מוות ליהודים" מצליח להם ועל זה הם חונכו וזה מה שהם עושים. היום מתו לנו 19 איש, אבל הצרה היא שהתרגלנו למצב. זה נושא וקשה, אבל זה נכון בצורה מסויימת. כשאין במדינה הזו פיגוע קשה עם המון הרוגים, כולנו נושמים לרווחה. כואב שנהרגים אנשים, אבל כשזה במספרים קטנים זו מין הקלה.. הנה היום זה נורא, אבל עוד שבועיים מי בכלל יזכור, חוץ מהמשפחות, שביום שלישי בבוקר התפוצץ מחבל מתאבד והרג לנו 19 מטובי בנינו, ילדים, אחים, אבות, בנות, אימהות, סבתות. עד כמה שזה נשמע נורא. מה שלא נעשה, לעולם המערבי יהיה מה להגיד, אבל השאלה היא האם אנחנו צריכים להתחשב בהם, לחיות על פי הקודים שהם קובעים. עד כמה אנחנו יכולים להבליג. מה המדד, כשזקנים נהרגים, כשמחבלים חודרים לישיבות ומחסלים תלמידים, כשחרדים נפגעים, או כשילדים מתים. נכנסו ללבנון וזה לקח לנו הרבה זמן עד שיצאנו, סבלנו אבידות קשות, אבל הגנו בחירוף נפש על הישובים האלה, על מדינתנו. אולי זה הפיתרון. להיכנס לשטחים, בידיעה שאולי לא נצא בקרוב, כפי שארע בחומת מגן, אולי נאבד חיילים, האם לא לשם כך שלחנו אותם לצבא, להגן עלינו. אולי הגיע הזמן ולהתעלם מדעת הקהל העולמית. הרי כולנו יודעים ששום דבר לא יכול על הטרור הזה, המונע על ידי אנשים שאין להם מה להפסיד, שמונעים על ידי הזעם. אבל גם לנו אין מה להפסיד הרבה. אז עוד פיגוע, עוד הרוגים, זה נורא, אבל אם לא נפסיק את זה עכשיו ומהר, זה לא יגמר לעולם. זה טיבעו של העולם, זה טבעם של החיים.