מאזינה בסתר
New member
2 שאלות ברשותכם
יש לי חבר כשנה. שנינו בתחילת שנות ה- 20. 1. כשהוא איתי לבד הכל מעולה, הבעיה מתעוררת כשהוא נמצא באיזור המשפחה שלי (אני גרה לבד כעקרון, אבל יש ארוחות משפחתיות לפחות פעם בשבוע). העניין הוא שהמשפחה שלי מאוד ביקורתית, אנשים מאוד "אריסטוקרטים" אפשר לומר. מאוד חשוב ההופעה החיצונית, הנימוסין, לא להעליב אף אחד, לדבר בכבוד וכו'. חבר שלי מגיע מבית מאוד מאוד שונה - הוא מדבר חזק יחסית, לא "נוח" לו עם כל נימוסי השולחן (שהם די בסיסיים אצלי.. אצלו למשל לא משתמשים אפילו בסכין), הוא אומר את האמת בפנים, יודע לצחוק (גם על דברים שעלולים להיות מביכים) וכו'. העניין הוא, שאיכשהו הוא תמיד אומר את הדברים הלא נכונים לפחות פעם אחת בכל ארוחה, וזה מאוד מביך אותי.. אני מצפה מבן הזוג שלי שידע להתנהג כמו שצריך ליד המשפחה שלי - הבעיה היא שהוא נלחץ ומתבלבל, כי הוא לא רגיל להתנהג בצורה הזו. לכן, למשל, היום, ביקרנו את אמא שלי, גם דוד שלי עם חברתו והבת שלו היו. הבגדים של הבת שלו (בת דודה שלי) התלכלכו, היא ילדה קטנה, אז היא הביאה לה לבינתיים בגד שהיה לי מילדות, בגד מכוער ביותר. אבל היא שמרה אותו כי זה חשוב לה (מה גם שהיא חושבת שזה יפה, אבל ניחא). בקיצור - מפה לשם הוא אמר על בת דודה שלי בצחוק "מסכנה", וראיתי מיד שאמא שלי לקחה את זה קשה. אמרתי לו שיתנצל ויגיד לה שהוא מצטער אם היא נפגעה, ובמקום זה אחרי כמה דק' הוא המציא איזה תירוץ ואמר שזה יפה, והיה ברור שהוא משקר.. היא כבר די השתיקה אותו ברגע זה. או שלמשל, אמרתי לו ולאחי באיזו ארוחה שפלטתי איזושהי קללה בטעות ליד אמא שלי, ומזל שהיא לא שמעה אותי.. אז מיד הוא אומר לאמא שלי: "הבת שלך רוצה לספר לך משהו...". אצלו במשפחה זה נהוג, אנשים מבינים דברים כאלה, לוקחים דברים בקלילות.. אבל אצלנו נורא כבדים. בקיצור - האם זה צריך להטריד אותי? כל פעם אני מרגישה מובכת מחדש.. הייתי מאוד רוצה שאני אוכל לסמוך על בן הזוג שלי בעיניים עצומות, ושאדע שיש לו מספיק טאקט כדי להרשים את המשפחה שלי. אבל לצערי זה לא עובד. הוא יודע על הטעויות שהוא עושה, הוא נלחץ הרבה, אומר שטויות לפעמים (שאל את סבתא שלי אם היא הכירה את קארל מרקס...) וכו'. זה מאוד מטריד אותי מצד אחד, מצד שני יש בו כל כך הרבה דברים חיוביים, שאני נוטה לשאול את עצמי אם הדבר הזה כל כך חשוב.. מה אתם חושבים? 2. זה עניין שמאוד נוגע לחלק הראשון - אצלו בבית ואצלי בבית (וכן ליד המשפחה שלי) הוא מתנהג שונה לגמרי. אני למשל, אני עצמי בכל מצב (מנומסת, די שקטה, עומדת על שלי אבל יודעת לא לפגוע וכו') - גם אצלו בבית, גם אצלי, אצל המשפחה וכו'. תמיד משפחות של בני זוג אהבו אותי. אבל הוא שונה מאוד - אצלו בבית הוא וולגרי יותר, רועש יותר וכו', כשהוא איתי לבד בבית הוא שקט וחמוד ורגוע, ואפילו מנומס, ואצל המשפחה שלי הוא כולו לחוץ, מתבלבל, מנסה להיות שקט ומנומס אבל במקום זה הוא יוצר לעצמו תדמית נוראה. העניין שמפריע לי בעניין הזה ספציפית של התנהגות שונה בכל מקום היא בין הבית שלו, אצל המשפחה שלו, ואצלי, איתי. אני שואלת את עצמי - מה יהיה אם יהיה אירוע משפחתי? ומה יקרה אם יהיו לנו ילדים יום אחד, והוא יתנהג בצורה אחת פה בבית, ובצורה אחרת לגמרי כשנבקר אצל ההורים שלו? (ויש לציין שהוא מאוד קשור למשפחה שלו ורואה אותם לפחות פעמיים שלוש בשבוע, הוא חצי מהזמן פה וחצי מהזמן שם, וחשוב לו מאוד לראות אותם, והרבה). למעשה, אני מאוד מבולבלת. דיברתי איתו על שני הנושאים. באשר לראשון הוא מנסה, אין לו מה לעשות יותר מדי, זה כבר תלוי בי. באשר לשני - הוא טוען שככה הוא - יש לו כמה "אישיויות", הוא אחרת בכל מקום ותמיד זה היה כך. שאלתי אותו אם אני לא גורמת לו להיות מישהו "אחר", והוא אומר שלא, שהוא מרגיש מאוד נוח עם זה. אותי מטריד שהוא לא כמו שאני אוהבת אותו כל הזמן. כשאני הולכת איתו להורים שלו (שאני ממש אוהבת אותם ונהנית להיות בחברתם), אני מרגישה שהוא אדם אחר, וזה מטריד אותי מאוד. השאלה היא, האם הוא ישתנה בשלב כלשהו? האם כשבן אדם מתבגר, היכולת שלו להיות בעל טאקט, מנומס, יציב - משתנה? האם אני מנסה לגרום לו להיות משהו שהוא לא? (למרות שהוא טוען שזה לא נכון, אבל אני יודעת מספיק טוב שאנשים נוטים להיות עיוורים)? הוא שינה הרבה הרגלים רעים בחייו בזכותי, הוא מודה לי על כך בכל יום וכן ההורים שלו. וזה בסה"כ תוך שנה (ואפילו פחות, רוב השינויים נעשו יחסית בהתחלה, בהשפעה שלי. לא ניסיתי לשנות אותו, הוא פשוט התרגל לדברים מסוימים משהות איתי). יש בו כל כך הרבה דברים חיובים, אני יכולה להתחיל למנות אותם ויהיה לי קשה להפסיק. היו לי לא מעט בני זוג בעבר, עם קשרים רציניים, בחלקם הייתי מאוהבת "קשות". אבל הוא הצליח לגרום לי לדברים שאף אחד אחר לא הצליח, גם לא משפחה/חברות/ידידים. יש בו משהו מאוד מיוחד, הוא בן אדם מאוד שונה... ולכן אני שואלת את עצמי אם זה עניין של זמן. האם זה ישתנה ואני צריכה פשוט "לסבול" את זה תקופה מסוימת עד שזה ישתפר? או שזה תמיד יהיה ככה ואז אני צריכה לשקול אם אצטרך להתפשר לתמיד? (ויש לציין שאני דוגלת באי התפשרות כמה שניתן בעניינים האלה). תודה וסליחה על האורך...
יש לי חבר כשנה. שנינו בתחילת שנות ה- 20. 1. כשהוא איתי לבד הכל מעולה, הבעיה מתעוררת כשהוא נמצא באיזור המשפחה שלי (אני גרה לבד כעקרון, אבל יש ארוחות משפחתיות לפחות פעם בשבוע). העניין הוא שהמשפחה שלי מאוד ביקורתית, אנשים מאוד "אריסטוקרטים" אפשר לומר. מאוד חשוב ההופעה החיצונית, הנימוסין, לא להעליב אף אחד, לדבר בכבוד וכו'. חבר שלי מגיע מבית מאוד מאוד שונה - הוא מדבר חזק יחסית, לא "נוח" לו עם כל נימוסי השולחן (שהם די בסיסיים אצלי.. אצלו למשל לא משתמשים אפילו בסכין), הוא אומר את האמת בפנים, יודע לצחוק (גם על דברים שעלולים להיות מביכים) וכו'. העניין הוא, שאיכשהו הוא תמיד אומר את הדברים הלא נכונים לפחות פעם אחת בכל ארוחה, וזה מאוד מביך אותי.. אני מצפה מבן הזוג שלי שידע להתנהג כמו שצריך ליד המשפחה שלי - הבעיה היא שהוא נלחץ ומתבלבל, כי הוא לא רגיל להתנהג בצורה הזו. לכן, למשל, היום, ביקרנו את אמא שלי, גם דוד שלי עם חברתו והבת שלו היו. הבגדים של הבת שלו (בת דודה שלי) התלכלכו, היא ילדה קטנה, אז היא הביאה לה לבינתיים בגד שהיה לי מילדות, בגד מכוער ביותר. אבל היא שמרה אותו כי זה חשוב לה (מה גם שהיא חושבת שזה יפה, אבל ניחא). בקיצור - מפה לשם הוא אמר על בת דודה שלי בצחוק "מסכנה", וראיתי מיד שאמא שלי לקחה את זה קשה. אמרתי לו שיתנצל ויגיד לה שהוא מצטער אם היא נפגעה, ובמקום זה אחרי כמה דק' הוא המציא איזה תירוץ ואמר שזה יפה, והיה ברור שהוא משקר.. היא כבר די השתיקה אותו ברגע זה. או שלמשל, אמרתי לו ולאחי באיזו ארוחה שפלטתי איזושהי קללה בטעות ליד אמא שלי, ומזל שהיא לא שמעה אותי.. אז מיד הוא אומר לאמא שלי: "הבת שלך רוצה לספר לך משהו...". אצלו במשפחה זה נהוג, אנשים מבינים דברים כאלה, לוקחים דברים בקלילות.. אבל אצלנו נורא כבדים. בקיצור - האם זה צריך להטריד אותי? כל פעם אני מרגישה מובכת מחדש.. הייתי מאוד רוצה שאני אוכל לסמוך על בן הזוג שלי בעיניים עצומות, ושאדע שיש לו מספיק טאקט כדי להרשים את המשפחה שלי. אבל לצערי זה לא עובד. הוא יודע על הטעויות שהוא עושה, הוא נלחץ הרבה, אומר שטויות לפעמים (שאל את סבתא שלי אם היא הכירה את קארל מרקס...) וכו'. זה מאוד מטריד אותי מצד אחד, מצד שני יש בו כל כך הרבה דברים חיוביים, שאני נוטה לשאול את עצמי אם הדבר הזה כל כך חשוב.. מה אתם חושבים? 2. זה עניין שמאוד נוגע לחלק הראשון - אצלו בבית ואצלי בבית (וכן ליד המשפחה שלי) הוא מתנהג שונה לגמרי. אני למשל, אני עצמי בכל מצב (מנומסת, די שקטה, עומדת על שלי אבל יודעת לא לפגוע וכו') - גם אצלו בבית, גם אצלי, אצל המשפחה וכו'. תמיד משפחות של בני זוג אהבו אותי. אבל הוא שונה מאוד - אצלו בבית הוא וולגרי יותר, רועש יותר וכו', כשהוא איתי לבד בבית הוא שקט וחמוד ורגוע, ואפילו מנומס, ואצל המשפחה שלי הוא כולו לחוץ, מתבלבל, מנסה להיות שקט ומנומס אבל במקום זה הוא יוצר לעצמו תדמית נוראה. העניין שמפריע לי בעניין הזה ספציפית של התנהגות שונה בכל מקום היא בין הבית שלו, אצל המשפחה שלו, ואצלי, איתי. אני שואלת את עצמי - מה יהיה אם יהיה אירוע משפחתי? ומה יקרה אם יהיו לנו ילדים יום אחד, והוא יתנהג בצורה אחת פה בבית, ובצורה אחרת לגמרי כשנבקר אצל ההורים שלו? (ויש לציין שהוא מאוד קשור למשפחה שלו ורואה אותם לפחות פעמיים שלוש בשבוע, הוא חצי מהזמן פה וחצי מהזמן שם, וחשוב לו מאוד לראות אותם, והרבה). למעשה, אני מאוד מבולבלת. דיברתי איתו על שני הנושאים. באשר לראשון הוא מנסה, אין לו מה לעשות יותר מדי, זה כבר תלוי בי. באשר לשני - הוא טוען שככה הוא - יש לו כמה "אישיויות", הוא אחרת בכל מקום ותמיד זה היה כך. שאלתי אותו אם אני לא גורמת לו להיות מישהו "אחר", והוא אומר שלא, שהוא מרגיש מאוד נוח עם זה. אותי מטריד שהוא לא כמו שאני אוהבת אותו כל הזמן. כשאני הולכת איתו להורים שלו (שאני ממש אוהבת אותם ונהנית להיות בחברתם), אני מרגישה שהוא אדם אחר, וזה מטריד אותי מאוד. השאלה היא, האם הוא ישתנה בשלב כלשהו? האם כשבן אדם מתבגר, היכולת שלו להיות בעל טאקט, מנומס, יציב - משתנה? האם אני מנסה לגרום לו להיות משהו שהוא לא? (למרות שהוא טוען שזה לא נכון, אבל אני יודעת מספיק טוב שאנשים נוטים להיות עיוורים)? הוא שינה הרבה הרגלים רעים בחייו בזכותי, הוא מודה לי על כך בכל יום וכן ההורים שלו. וזה בסה"כ תוך שנה (ואפילו פחות, רוב השינויים נעשו יחסית בהתחלה, בהשפעה שלי. לא ניסיתי לשנות אותו, הוא פשוט התרגל לדברים מסוימים משהות איתי). יש בו כל כך הרבה דברים חיובים, אני יכולה להתחיל למנות אותם ויהיה לי קשה להפסיק. היו לי לא מעט בני זוג בעבר, עם קשרים רציניים, בחלקם הייתי מאוהבת "קשות". אבל הוא הצליח לגרום לי לדברים שאף אחד אחר לא הצליח, גם לא משפחה/חברות/ידידים. יש בו משהו מאוד מיוחד, הוא בן אדם מאוד שונה... ולכן אני שואלת את עצמי אם זה עניין של זמן. האם זה ישתנה ואני צריכה פשוט "לסבול" את זה תקופה מסוימת עד שזה ישתפר? או שזה תמיד יהיה ככה ואז אני צריכה לשקול אם אצטרך להתפשר לתמיד? (ויש לציין שאני דוגלת באי התפשרות כמה שניתן בעניינים האלה). תודה וסליחה על האורך...
