20 שנה לפרוץ האינתיפאדה

[סיגל שהרבני]

20 שנה לפרוץ האינתיפאדה

בשבוע הבא "יצויינו" 20 שנים לפרוץ האינתיפאדה אבא שלי נפל באינתיפאדה וההרגשה שלי היא שהאינתיפאדה ה"שניה" גרמה לאנשים לשכוח מהאינתיפאדה "ההיא" ושהיו הרוגים ופצועים גם אז - חיילים ואזרחים. כששואלים אותי מתי (כלומר באיזו מלחמה) אבא שלי נהרג אני אומרת באינתיפאדה ומסתכלים עליי במבט מופתע אז אני מוסיפה "הראשונה", מיד חושבים על זו שלפני מספר שנים שאני מבוגרת מדי בשביל לאבד בא אב. אני אישית זוכרת את התמונות בטלויזיה מאז. קצת על האינתיפאדה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3338142,00.html

 

[soso_sami]

אכן אירועים "מחורבנים".

ככה כיננו אותם. את האירועים אני מתכוון - מחורבנים. התגייסנו בתום מלחמת לבנון. הנסיגה החלה. עוד הזדמן לנו לצור על בירות מדי פעם. חווינו את אסון צור השני ואח"כ תקופה יחסית שקטה. האינתפדה פרצה ותפסה אותנו שוב בקורס מתקדם כבר אחרי 3 שנות שירות עם הכניסה לשירות קבע. התנדבנו למשימות במחנות בניסיון להרגיע את השטח. ימים מטורפים בהם חבר'ה צעירים קונים רוגטקות בחנויות בת"א ומגיעים איתן ביום ראשון להחזיר לערבים את האבנים שנזרקות רק בדיוק גבוה יותר. אח"כ הגיעו בקבוקי התבערה והירי החי. בסוף התנהלנו בבלטה כמו בצור וצידון. הולכים בתנועה מבצעית ופתאות גיגית שמן רותח צונחת מלמעלה ואחריה מטר של בלוקים כאילו מישהו החליט בדיוק עכשיו להרוס את הקיר של הבית על הראש שלך ואז הבחור שהולך מאחוריך נפתח לו הראש כמו אבטיח ואתה רק יכול להגיד ש"המצב מחורבן" ומתחיל לירות באטרף בכל דבר שזז ורבין אומר בכינוס שצריך לשבור להם את הידיים והרגליים ועכשיו כבר עוד יותר קשה להשתלט על החיילים הצעירים. אז נהיה עוד יותר קשה ועוד יותר מחורבן. המצב אני מתכוון. מתחילים עם רימוני הלם והביאו גם חצצית והמציאו כדורי גומי אבל גם הם הורגים. אתה מוצא את עצמך בסימטה עם 15 חיילים מול 500 מפגינים עצבניים שהורידו להם את הדגל מהחוטי חשמל והם זורקים מכל הבא ליד ועוד רגע ישליכו עלינו אחד את השני ואז אתה פשוט יורה, יורה, יורה, יורה והם לא מתפזרים מהר כמו שרצית, כמו שחשבת וכשכבר כן אתה מגלה שנשארו כמה שכובים, מדממים ואמא שלהם מעליהם ועכשיו היא שונאית אותך ואת כולם ואת המצב שהוא כמו שכבר אמרנו. מחורבן. וזה הולך ומחריף ונהיה מגעיל ומחורבן יותר ויותר. השנים חלפו. מלחמת המפרץ הסתיימה סופסוף גם היא. השתחררתי. באמצע הטיול בין שום מקום לאף מקום בטלוויזיה תלויה בקיוסק דרכים בגוואטמלה אני צופה בועידת מדריד בלי שום הכנה מוקדמת וחושב לעצמי שאולי. רק אולי. הכל לא היה לשוא. אבל...