2010 פרק מס.12
בלילה שלאחר פלישת הכוחות העירקיים והגעתם ליריחו החלה מתקפה כוללת של הפלשתינאים על ההתנחלויות. ההתקפה התרחשה בו זמנית במספר מקומות תוך חסימת צירים ביהודה ושומרון כדי למנוע מצה``ל את האפשרות לבוא לעזרת ההתנחלויות המותקפות. עד אור הבוקר נכבשו 5 מתוך 7 ההתנחלויות שנבחרו לתקיפה. ההתנחלויות היו נתונות כל הלילה להתקפות של מאות לוחמים פלשתינאים משולהבים. שוב ושוב נשמעו במהלך הלילה קריאות לעזרה בקשר אך ידו של צה``ל קצרה מלהושיע בחשיכה. עם אור בוקר ראשון טסו סגן הרמטכ``ל ומפקד יו``ש במסוק אל עבר ההתנחלויות. מעל ההתנחלויות הכבושות היתמרו עננים שחורים ממה שהיו פעם ישובים. מן האוויר ניתן היה לראות את גוויות התושבים. סגן הרמטכ``ל הורה לטייס להנמיך את ההליקופטר. איש לא ירה לעברם והם נחתו במרכז ההתנחלות. גופות מושחתות וראשים כרותים מנוקרי עיניים קידמו את פניהם ודגל אש``פ מתנוסס בראש התורן. דקות מעטות לאחר מכן עודכנו הרמטכ``ל וראש הממשלה. גוש יישובי עציון חזר להיות מבודד ונצור. כוחות פלשתינאים ניסו לנתק את התושבים מהדרך המערבית הקושרת אותם עם ישראל. כביש המנהרות נחסם לחלוטין עקב מארבי צלפים שירו לאורכו וחסמו את המעבר. לעת צהרים התחבר כוח תגבורת עם ההתנחלויות ששרדו. באחת מהן הוחלט על פינוי עקב ריבוי הנפגעים אולם בשניה, הגדולה יותר, הוחלט להשאיר תגבורת שתחזק את שורות המגינים. רגע של דומיה השתרר בעת שהמפקד ביקש קבוצת מתנדבים כדי להישאר בהתנחלות. לאחר שניה של שקט התנדב המפקד עצמו להישאר ואז כבמטה קסם התנדבו כל השאר להישאר. סגן מפקד הכוח בלווית חלק מהכוח חזרו, עדיין באור יום אל שאר כוחות צה``ל, לא לפני שנפרדו מחבריהם בחיבוקים של עצב תוך ידיעה שאולי ולא יתראו יותר. יישובי אשקלון והנגב הצפוני היו נתונים מזה יומיים בהפגזת מרגמות עזה. צה``ל השיב אש כדי לשתק את מקורות הירי אולם הפלשתינאים למדו לנהל קרב התשה והיו יורים פגזי מרגמה תוך תנועה מתמדת בין נקודות שונות. משחק התופסת הזה נמשך בעוד כוחות התותחנים של צה``ל מזנבים אחר מטרותיהם. עם ערבו של יום שני תשו הכוחות הפלשתינאיים לאחר שנגרמו להם נפגעים רבים, גם בקרב האוכלוסייה האזרחית, דרכה נהגו חייליהם לירות לעבר האויב הציוני. התקפות קשות על נצרים וכפר דרום נהדפו תוך גרימת אבדות כבדות לתוקפים. נפגעים ראשונים בקרב אזרחים ישראליים בהתקפת טילי קטיושות מאולתרות לעבר אשקלון. בי``ח ברזילי בעיר התמלא בפצועים רבים ששכבו בקומות ובמסדרונות המרתף של בית החולים מחשש להמשך ההפגזות. כוחות שריון של צה``ל הידקו את לפיתתם על רצועת עזה ממספר כיוונים וכיוונו את אישם לעבר מקורות הירי. לפלשתינאים נגרמו אלפי נפגעים, חלקם הגדול אזרחים. בעיצומה של המלחמה יצא אחמד קיוי בקריאה לכוחות הלוחמים ``להפסיק את הטירוף ולחזור לשולחן המשא ומתן``. הוא אף התנדב לפשר בין הגורמים הלוחמים ואכן ראש הממשלה פנה אליו כדי לנצל את קשריו הטובים עם מנהיגי ערב ופלשתין במטרה להשיג הפסקת אש. בפועל מה שקרה היה משיכת זמן קריטי בתהליך קבלת ההחלטות הישראליות עקב מצגת השווא כאילו הצבאות התוקפים מוכנים לדבר על הפסקת אש. דיווחי החירום של הרמטכ``ל נעשו בהולים יותר ויותר ואילו ראש הממשלה התלבט אם ליוזמתו של אחמד קיוי יש אכן בסיס וכי ישראל אכן עומדת בפני פתיחת תהליך להפסקת אש. יוזמתו של אחמד קיוי גרמה לרוגז רב בקרב צמרת צה``ל ולדחיית החלטות גורליות בדבר הפעלת ``נשק יום הדין``. ביקורת קשה הוטחה בפרצופו של אברהם דורק על שמצא לנכון להשתמש בשירותיו של אחמד קיוי בעוד אחיו הערבים בישראל מנהלים מרי אזרחי של ממש בואדי ערה ובשאר הישובים הערבים בצפון. לאחמד קיוי, כך הסתבר לאחר המלחמה, היה תפקיד מפתח בהחלטתו ההססנית של ראש הממשלה לדחות את הכרזת המלחמה בשימוש בנשק לא קונבנציונלי. ראש הממשלה נאחז ביוזמתו של אחמד קיוי כטובע בקש ואילו כוחות האוייב התקרבו עוד ועוד בטבעת מתהדקת מידי שעה בשעה.
בלילה שלאחר פלישת הכוחות העירקיים והגעתם ליריחו החלה מתקפה כוללת של הפלשתינאים על ההתנחלויות. ההתקפה התרחשה בו זמנית במספר מקומות תוך חסימת צירים ביהודה ושומרון כדי למנוע מצה``ל את האפשרות לבוא לעזרת ההתנחלויות המותקפות. עד אור הבוקר נכבשו 5 מתוך 7 ההתנחלויות שנבחרו לתקיפה. ההתנחלויות היו נתונות כל הלילה להתקפות של מאות לוחמים פלשתינאים משולהבים. שוב ושוב נשמעו במהלך הלילה קריאות לעזרה בקשר אך ידו של צה``ל קצרה מלהושיע בחשיכה. עם אור בוקר ראשון טסו סגן הרמטכ``ל ומפקד יו``ש במסוק אל עבר ההתנחלויות. מעל ההתנחלויות הכבושות היתמרו עננים שחורים ממה שהיו פעם ישובים. מן האוויר ניתן היה לראות את גוויות התושבים. סגן הרמטכ``ל הורה לטייס להנמיך את ההליקופטר. איש לא ירה לעברם והם נחתו במרכז ההתנחלות. גופות מושחתות וראשים כרותים מנוקרי עיניים קידמו את פניהם ודגל אש``פ מתנוסס בראש התורן. דקות מעטות לאחר מכן עודכנו הרמטכ``ל וראש הממשלה. גוש יישובי עציון חזר להיות מבודד ונצור. כוחות פלשתינאים ניסו לנתק את התושבים מהדרך המערבית הקושרת אותם עם ישראל. כביש המנהרות נחסם לחלוטין עקב מארבי צלפים שירו לאורכו וחסמו את המעבר. לעת צהרים התחבר כוח תגבורת עם ההתנחלויות ששרדו. באחת מהן הוחלט על פינוי עקב ריבוי הנפגעים אולם בשניה, הגדולה יותר, הוחלט להשאיר תגבורת שתחזק את שורות המגינים. רגע של דומיה השתרר בעת שהמפקד ביקש קבוצת מתנדבים כדי להישאר בהתנחלות. לאחר שניה של שקט התנדב המפקד עצמו להישאר ואז כבמטה קסם התנדבו כל השאר להישאר. סגן מפקד הכוח בלווית חלק מהכוח חזרו, עדיין באור יום אל שאר כוחות צה``ל, לא לפני שנפרדו מחבריהם בחיבוקים של עצב תוך ידיעה שאולי ולא יתראו יותר. יישובי אשקלון והנגב הצפוני היו נתונים מזה יומיים בהפגזת מרגמות עזה. צה``ל השיב אש כדי לשתק את מקורות הירי אולם הפלשתינאים למדו לנהל קרב התשה והיו יורים פגזי מרגמה תוך תנועה מתמדת בין נקודות שונות. משחק התופסת הזה נמשך בעוד כוחות התותחנים של צה``ל מזנבים אחר מטרותיהם. עם ערבו של יום שני תשו הכוחות הפלשתינאיים לאחר שנגרמו להם נפגעים רבים, גם בקרב האוכלוסייה האזרחית, דרכה נהגו חייליהם לירות לעבר האויב הציוני. התקפות קשות על נצרים וכפר דרום נהדפו תוך גרימת אבדות כבדות לתוקפים. נפגעים ראשונים בקרב אזרחים ישראליים בהתקפת טילי קטיושות מאולתרות לעבר אשקלון. בי``ח ברזילי בעיר התמלא בפצועים רבים ששכבו בקומות ובמסדרונות המרתף של בית החולים מחשש להמשך ההפגזות. כוחות שריון של צה``ל הידקו את לפיתתם על רצועת עזה ממספר כיוונים וכיוונו את אישם לעבר מקורות הירי. לפלשתינאים נגרמו אלפי נפגעים, חלקם הגדול אזרחים. בעיצומה של המלחמה יצא אחמד קיוי בקריאה לכוחות הלוחמים ``להפסיק את הטירוף ולחזור לשולחן המשא ומתן``. הוא אף התנדב לפשר בין הגורמים הלוחמים ואכן ראש הממשלה פנה אליו כדי לנצל את קשריו הטובים עם מנהיגי ערב ופלשתין במטרה להשיג הפסקת אש. בפועל מה שקרה היה משיכת זמן קריטי בתהליך קבלת ההחלטות הישראליות עקב מצגת השווא כאילו הצבאות התוקפים מוכנים לדבר על הפסקת אש. דיווחי החירום של הרמטכ``ל נעשו בהולים יותר ויותר ואילו ראש הממשלה התלבט אם ליוזמתו של אחמד קיוי יש אכן בסיס וכי ישראל אכן עומדת בפני פתיחת תהליך להפסקת אש. יוזמתו של אחמד קיוי גרמה לרוגז רב בקרב צמרת צה``ל ולדחיית החלטות גורליות בדבר הפעלת ``נשק יום הדין``. ביקורת קשה הוטחה בפרצופו של אברהם דורק על שמצא לנכון להשתמש בשירותיו של אחמד קיוי בעוד אחיו הערבים בישראל מנהלים מרי אזרחי של ממש בואדי ערה ובשאר הישובים הערבים בצפון. לאחמד קיוי, כך הסתבר לאחר המלחמה, היה תפקיד מפתח בהחלטתו ההססנית של ראש הממשלה לדחות את הכרזת המלחמה בשימוש בנשק לא קונבנציונלי. ראש הממשלה נאחז ביוזמתו של אחמד קיוי כטובע בקש ואילו כוחות האוייב התקרבו עוד ועוד בטבעת מתהדקת מידי שעה בשעה.