22 בכל חודש

[מירבא]

22 בכל חודש

לא האמנתי שהיום הזה יגמר שמונה חודשים ובכל פעם שמגיע התאריך אני פשוט שבר כלי. החודש זה היה קשה במיוחד לא ברור לי למה אולי בגלל שהפעם זה נפל על שבת ולא היו לי דברים לעשות כל היום הסתכלתי על המשפחה שלנו בעלי שתי בנותיי ואני ואתה כל כך חסר לי בתמונה המישפחתית הזאת. למה כל הזמן כולם מדברים על זה שהזמן יעשה את שלו ואם הם צודקים למה זה לא עובד אצלי?

 

[תמי ס]

מירבי

מי שאומר שהזמן יעשה את שלו, אלו הם אנשים שמנסים לנחם אבל לא חוו אבדן אמיתי (והלוואי שלא יחוו). נכון, החיים ממשיכים, נכון, יש בית יש משפחה יש ילדים נוספים, אבל יש גם עצב, עצב עמוק עמוק שלא עובר, עצב שגם כשהוא כבר שוקע, מספיקה רוח קלילה על מנת לזעזע, ואז העצב הזה עולה למעלה וקיים ומוחשי כל פעם מחדש. אז אצלי עברו 7 וחצי חודשים, ועדיין התאריך קשה לי, ונכון, יש ימים שהם כל כך מלאים שבהם שעות אני לא חושבת על העניין, אבל אז, מגיע הערב, שקט ביית, והעצב אט אט עולה. אנו כבר לא אותם אנשים שהיינו לפני כן, לעולם לא נהיה, יכול להיות שהאסון הנורא הזה עשה מאיתנו אנשים מעט יותר טובים, מעט יותר רגישים לצער של הסביבה, ואני רציתי להיות אדם טוב ורגיש, אבל מי תיאר לעצמו שהמחיר יהיה כל כך נורא?

 

[יעל של אודי]

לילה ללא שינה

מירב חמודה היום זה לא התאריך הנורא שלי ובכל זאת לילה ללא שינה... כמה שזה נכון. לי אין עדיין ילדים אחרים, זה היה הריון ראשון והחלל פשוט לא מתמלא ובטח לא יתמלא לעולם. כל חודש אני מרגישה את התאריך הקרב ללא שום צורך להביט בלוח שנה. הגוף שלי כואב והנשמה שלי כואבת ואני יודעת שזה היום. והזמן כמו שהובטח מוליך אותנו שולל ולא עושה את מה שהבטיחו כל אותם ברי המזל שלא יכולים אפילו לתאר לעצמם מה שעובר עלינו כי אין להם מושג כמה רע ועצוב וכואב להיות פה. אז, כן, אני מזדהה עם כל מילה. אני שולחת לך חיבוק גדול ומקווה שהכאב שלנו מעט יוקל גם בתאריכים הקשים האלה שבוע קל ושקט שיהיה יעל

 

[תמיד איתנו]

למירב...../images/Emo24.gif

כפי שכתבת...ואתה כל כך חסר לי בתמונה המישפחתית הזאת. למה כל הזמן כולם מדברים על זה שהזמן יעשה את שלו ואם הם צודקים למה זה לא עובד אצלי? זה לא רק אצלך מסתבר...גם אני תוהה לעיתים קרובות כששואלים אותי : "יש לך ילדים ?" מה לענות ? הבן שאיבדנו הוא בן כמו בן חי...אמנם הוא לא איתנו, אבל הוא ש-ל-נ-ו !!! אז מדוע לא להזכיר אותו...??? אני לא חושב שהזמן משכיח את הבן/ת/ים/ות שאיבדנו...פשוט החיים חזקים יותר מהכל, ולעיתים אנו ממשיכים "כאילו" רגיל... מבלים, נהנים ושמחים...

אין סתירה לדעתי בין השניים... כלומר, צריך להמשיך ל-ח-י-ו-ת!!! אבל, ברגעים שאנו רוצים לבכות ולהתאבל זה לגיטימי ואף מומלץ לנפש שלנו... אני משוכנע ששתי בנותיך מעונינות באמא מאושרת , שמחה וטובה ואני בטוח שאת כזו, אולם ברגעים שאת עם עצמך, נזכרת באבדן... קחי לך את הזמן להתאבל כי שוב, הנפש שלך זקוקה לעכל את האבדן, שאילולא כן, הכעסים והתחושות הקשות עלולות להתפרץ במקומות הלא נכונים וחבל...

תמיד איתנו

 

[apk]

כמה שאתה צודק

כפי שכבר סיפרתי, עברתי כבר שני הריונות ששניהם החלו כשלישיה ונגמרו כיחידנים, ולאחר הלידה הראשונה מתה בתי בגיל 10 ימים. לתחושתי היו לי גם הריונות נוספים (האינטואיציה שלי מצביעה על זה) שנגמרו בתחילתם, כך שאיבדתי לפי חשבון זה לפחות עוד שני עוברים. מבחינתי כולם היו בני, את כולם אהבתי (אף שרובם לא התקיימו ברחם יותר משלושה ארבעה שבועות). אבל ... כשמישהו שואל אותי כמה ילדים יש לי, אני אומרת: שתיים מתוכן אחת בחיים. אני זוכרת את כל השבעה שאיבדתי, אבל רק זאת שנולדה וחייתה מעט באופן עצמאי יכולה להחשב כבתי לכל דבר