זה דבר כל כך קשה...
פעם בטוח הייתי חושבת שזה מוזר שבן אדם שבכלל לא פגש מישהו, אוהב אותו בצורה לא נורמאלית, ומתאבל עליו כאילו הוא היה חלק מהמשפחה שלו. אבל עכשיו? אני מבינה
שכן אפשרי להרגיש ככה. זה לא שונה בכלל אם זה היה מישהו שהיה נוכח בחיים שלך מגיל 0. לאהוב מישהו זה לאהוב אותו על כל הלב, הנשמה, עם כל כולך. זה לא משנה איפה הוא היה בחיים שלך, או האם ראית אותו או האם הוא ידע על קיומך. זה מה
שאת מרגישה בלב! ומה שאני מרגישה בלב? זאת
צביטה ממש אבל ממש חזקה. כאילו קורעים חלק ממני. מייקל שינה בי כל כך הרבה, מייקל שינה
אותי לחלוטין. כשהבנתי מי זה מייקל נהייתי מגוננת יותר על החברות שלי, יותר ילדה בלב, יותר שמחה ויותר מאושרת, יותר עם הרצון לעזור לזולת. תמיד הסתכלתי על חצי הכוס המלאה. אבל ככל שאני מגיעה ליום הזה, אני מרגישה שאוליי, אין באמת חצי כוס מלאה. ושהכול זה אוויר. לשום דבר אין סיבה, הכל קורה כי זה קורה. ואי אפשר להבין למה זה קורה. כאילו אלוהים מחליט לקחת מאיתנו מישהו, אז הוא יכול.. כי מה אנחנו? הבובות על החוטים שלו, הוא יכול לעשות בנו כרצונו. ואנחנו לא יכולים להוציא הגה. כי לצעוק, לבכות, ולהרגיש כאב... לא יחזיר אף אדם מהמוות.
אני פשוט לא מצליחה להבין למה, למה אני מרגישה כזה געגוע עמוק למייקל, למה אני מרגישה שהוא חיי לי בלב, למה אני מרגישה בחוסר שלו. אבל... אני חושבת שזה קורה, כי בכל פעם שאני רוצה ראיון, שאני רואה את הקליפים.. אני חושבת לעצמי
"ואם הוא היה כאן?" ומשם הכל זורם לבכי וכאב.
אבל בשביל להתגבר על זה, כי אני ילדה שלא אוהבת לבכות בכלל, אני סוג של אגוז קשה לפיצוח [
], אני תמיד אומרת, אגדה כמוהו?
לא מתה, היא תמיד נשארת בעולם הזה. זה שהוא לא דורך עד האדמה המדממת הזאת, זה שהוא לא נושם את האוויר המזוהם והדוחה שאנחנו נושמים, לא אומר שהוא לא כאן. כי הוא כאן, הוא נושם, הוא מגן עלינו, על כ-ו-ל-נ-ו, הוא מדריך אותנו, הוא עוזר לנו.. זה לא משנה אם הוא כאן, או שם, מייקל תמיד עוזר..
זאת גם הסיבה למה אני אף פעם, אבל
א-ף פ-ע-ם, לא משתמשת בלשון עבר כשאני מדברת עליו. וככה על כל בן אדם אחר שנפטר.
מקווה שכשיגיע היום הזה, מישהו יבין אותי, וכשאני יענה על השאלה "למה את בוכה?", הוא או היא יגידו
"הוא במקום הרבה הרבה יותר טוב. את תבכי ככה." אני פשוט מקווה עם כל הלב.
[לא נורא אם חפרתי
]
