"הכי קשה זה לחיות, להמשיך עם החיים כאילו כלום לא קרה. להבין שהשמש זורחת ושוקעת גם בלעדיכם.
הַכִי קל זה לעטות בגדים כהים, להתקפל ולשבת בבית בדומיה כואבת.
הכי קשה זה לקנות בגדים חדשים, להתאפר, ללכת לסרטים ולהצגות, להשתתף בחתונות של חַבֵריכֶם, לצחוק מבדיחות על המדינה.
הכי קל זה לַשֶבת מול הטלוויזיה ולצפות באופרות סבון.
הכי קשה זה לשבת מול הטלוויזיה, לצפות בחדשות ולראות חיילים-ילדים פצועים והרוגים. הרוגים כמוכם, ילדים שלנו.
הכי קל זה לברוח בחגים לחו"ל. להסתובב בארץ זרה, לשכוח מְאַווירת החג שבארץ, כשכולם חוגגים בחיק המשפחה.
הכי קשה זה להישאר בארץ בתקופת החגים, להשתתף בשִמְחָה, לחייך, לשוחח באדיבות כאשר בִפְנִים הלב קרוע, שבור וְנַמֵק בגעגועים.
הכי קל זה להשתתף באזכרה, כמו זו כאן הערב. להתאבל עם כולם על מותם בטרם עת של יַלדינו האהובים.
הכי קשה זה לחזור מכאן הביתה, אל החסר, אל האין"
זה ציטוט של אמא שכולה.. ששמעתי בנאום של פרס בכותל..ממש ריגש אותי.