אליהו חרמון
New member
30 דקות מרגע הזמנת הפיצה והיא אצלך – קדימה זוז!
סנוקראש הוא ספר נפלא.
הוא גם ספר בינארי: או שמתחברים אליו מאד או שממש לא סובלים אותו. נראה לי שהוא מסוג הספרים שלגביהם אין אמצע.
ניל סטיבנסון יצר מארג מופלא של רעיונות שזורים זה בזה, ומפותחים על מצע כפול של מציאות "אמיתית" ומציאות מדומה. מפעם לפעם נאלצתי להזכיר לעצמי שהספר נכתב בשנות ה-90, כשכל אותם תופעות, טכנולוגיות ותיאורים – הנראים לנו בחלקם מובנים מאליהם היום – היו אז בחיתוליהם, או בגדר חזון בלבד.
סנוקראש הוא גם ספר ביזארי: מטורף, במובן הכי טוב של המילה. רכבת הרים ספרותית. אם לבחור רק ציטוט אחד שמשקף מה הולך שם, אז למשל:
הירואי מניח את ראשו בין ידיו. הוא לא בדיוק חושב על זה; הוא מניח לזה להינתז כריקושט בגולגלתו וממתין שיירגע. "חכי רגע, חואניטה. תגיעי להחלטה. הסנוקראש הזה – זה וירוס, סם או דת?"
חואניטה מושכת בכתפיה. "מה ההבדל?" (עמ' 186)
וסטיבנסון אכן מפליא להקביל ולהראות שאין הרבה הבדל בין מערכות שונות - מידע, ביולוגיות, חברתיות, דתיות, לשוניות - והאופן שבו הן מושפעות ומתומרנות ע"י וירוסים – ממוחשבים, ביולוגיים, לשוניים, הכל הולך. כל זאת על רקע ארה"ב עתידנית-עכשווית, מרוסקת לרסיסי חברות והתאגדויות פוליטיות-כלכליות-חברתיות, שבה מידע הוא כוח, והאבירים הם האקרים חופשיים, שבין משלוח פיצה לשיטוט במטאקום – יקום הסייבר הוירטואלי - עושים את עיקר פרנסתם בכריית מידע ובמסחר בו.
הרעיונות – מגרים, האקשן – מסחרר, הספר – נהדר.
ומילה, איך לא, לגבי התרגום: את סנוקראש לא קראתי בשפת המקור. מה שאומר שבחרתי להמתין עד היום, וכמו כן: אין לי יכולת להשוות בין המקור לבין התרגום. ידוע לי שהספר נחשב "בלתי ניתן לתרגום". ובכל זאת, נהניתי מאד מהתרגום של יונתן בר (הוצאת סיאל). הקריאה בספר הייתה קולחת, שוטפת ומהנה ביותר – מה שאיני יכול לומר, למשל, על התרגום של "נוירומנסר". אז גם אם משהו הלך לאיבוד בתרגום, עדיין התוצאה הסופית היא, לעניות דעתי, מוצלחת מאד
סנוקראש הוא ספר נפלא.
הוא גם ספר בינארי: או שמתחברים אליו מאד או שממש לא סובלים אותו. נראה לי שהוא מסוג הספרים שלגביהם אין אמצע.
ניל סטיבנסון יצר מארג מופלא של רעיונות שזורים זה בזה, ומפותחים על מצע כפול של מציאות "אמיתית" ומציאות מדומה. מפעם לפעם נאלצתי להזכיר לעצמי שהספר נכתב בשנות ה-90, כשכל אותם תופעות, טכנולוגיות ותיאורים – הנראים לנו בחלקם מובנים מאליהם היום – היו אז בחיתוליהם, או בגדר חזון בלבד.
סנוקראש הוא גם ספר ביזארי: מטורף, במובן הכי טוב של המילה. רכבת הרים ספרותית. אם לבחור רק ציטוט אחד שמשקף מה הולך שם, אז למשל:
הירואי מניח את ראשו בין ידיו. הוא לא בדיוק חושב על זה; הוא מניח לזה להינתז כריקושט בגולגלתו וממתין שיירגע. "חכי רגע, חואניטה. תגיעי להחלטה. הסנוקראש הזה – זה וירוס, סם או דת?"
חואניטה מושכת בכתפיה. "מה ההבדל?" (עמ' 186)
וסטיבנסון אכן מפליא להקביל ולהראות שאין הרבה הבדל בין מערכות שונות - מידע, ביולוגיות, חברתיות, דתיות, לשוניות - והאופן שבו הן מושפעות ומתומרנות ע"י וירוסים – ממוחשבים, ביולוגיים, לשוניים, הכל הולך. כל זאת על רקע ארה"ב עתידנית-עכשווית, מרוסקת לרסיסי חברות והתאגדויות פוליטיות-כלכליות-חברתיות, שבה מידע הוא כוח, והאבירים הם האקרים חופשיים, שבין משלוח פיצה לשיטוט במטאקום – יקום הסייבר הוירטואלי - עושים את עיקר פרנסתם בכריית מידע ובמסחר בו.
הרעיונות – מגרים, האקשן – מסחרר, הספר – נהדר.
ומילה, איך לא, לגבי התרגום: את סנוקראש לא קראתי בשפת המקור. מה שאומר שבחרתי להמתין עד היום, וכמו כן: אין לי יכולת להשוות בין המקור לבין התרגום. ידוע לי שהספר נחשב "בלתי ניתן לתרגום". ובכל זאת, נהניתי מאד מהתרגום של יונתן בר (הוצאת סיאל). הקריאה בספר הייתה קולחת, שוטפת ומהנה ביותר – מה שאיני יכול לומר, למשל, על התרגום של "נוירומנסר". אז גם אם משהו הלך לאיבוד בתרגום, עדיין התוצאה הסופית היא, לעניות דעתי, מוצלחת מאד
