אלביס היה השגריר מס' 1 של הרוקנרול
בארה"ב ומחוצה לה. הוא זה שהביא את הבשורה. אלביס היה מהפכן, בלי שהתכוון לכך בכלל. בתחילת דרכו, כבחור צעיר, הוא שר שילוב של כמה סגנונות להם נחשף באזור בו גדל, בדרום ארה"ב, בעיקר בלוז וקאנטרי. השילוב בין מוסיקה שחורה ללבנה היה מהפכני, משום שעד אז היה נהוג מידור חמור בין מוסיקה "לבנה" ל"שחורה" - תחנות רדיו נפרדות, לייבלים נפרדים, מועדונים נפרדים (בדרום אסור היה לשחורים להכנס למועדונים לבנים, למשל). אבל החשיפה ההדדית היתה בלתי נמנעת. בתחילת שנות החמישים, החלו כמה שדרנים בתחנות שונות לשים לב שצעירים לבנים מבקשים להשמיע מוסיקה שחורה. הם החלו להשמיע תקליטים אלו, באופן די מחתרתי, פעמים רבות בניגוד להנחיות הבוסים שלהם בתחנות. רוב ההרכבים שהושמעו היו להקות מקומיות, מאותה העיר או המדינה. האמן הראשון שהביא את המוסיקה הזו להמונים - לכל רחבי הדרום, אח"כ לצפון ובסוף לכל העולם - היה אלביס פרסלי. לאלביס היה המראה - והכריזמה - בכדי שיוכל להצליח בכך. הוא היה יפיוף, ידע לרקוד, ולא ספר אף אחד ממטר. הוא עשה מה שהיה בראש שלו, מה שהיה טבעי לו. אולי מחוסר מודעות להיקף הגזענות והשמרנות, מחוץ למילייה לו הוא היה שייך (המוסיקאים עמם הוא הסתופף היו ה"בוהמה" המקומית). לטעמי, היתה זו ה"חוצפה" שלו - המסר שהוא העביר לקהלו, לפיו הם אינם חייבים לחיות כפי שחיו הוריהם, ולפי התכתיבים החברתיים הנוקשים - שכבשה את הלבבות, וסיפקה לצעירים בכל רחבי ארה"ב מודל חדש לחיים. השירים שלו דיברו, ברמה העמוקה, על חופש, על הערכה עצמית וביטוי עצמי, על כיף (כולל סקס שלא במסגרת הנישואין) - דברים שקלעו בול לשאיפותיהם של מאזיניו, ולא היו קיימים עבור דור ההורים שלהם, אשר גדלו על ערכים של הקרבה עצמית, עבודה קשה והסתפקות במועט. היו אמני רוקנרול נוספים, כמובן, אבל אלביס היה הפופולרי מביניהם. הנה דוגמא: Hound Dog, בתוכנית הטלוויזיה של מילטון ברל, 1956
http://www.youtube.com/watch?v=afuJnsWRkwE זהו ביצוע רוקנרולי לשיר R&B של זמרת (שחורה) בשם ביג מאמא ת'ורנטון. אלביס ונגניו האיצו את הקצב של המקור.השיר, במקור, הוא שירה של אשה שהגבר שלה "עבד עליה", סיפר לה סיפורים, והתגלה בסוף במערומיו. זהו שיר של אשה הדורשת את הכבוד המגיע לה, ואומרת את הדברים בדיוק כמות שהם. פרסלי שר את זה מנק' מבט של גבר, אבל זה לא ממש משנה, המסר הוא זהה. לפני אלביס, לפני הרוק, שירים כאלו לא הגיעו כלל לתודעה של המיינסטרים, שהיה לבן בעיקרו. זה שיר שמדבר באופן ישיר על יחסים, ללא אידאליזציה של היחסים בין המינים (מה שנקרא "רומנטיקה"). השיר שמדבר על המציאות, עם מבצע המבטא בדיוק את רגשותיו, ועם לא מעט הומור. עד אז, שירי פופ (היינו, שירים פופולריים) היו מאוד "מנייריסטיים", ורק מיעוט מביניהם תיאר מצבים מציאותיים, ורגשות ריאליסטיים. בנוסף, תעשיית המוסיקה האמריקאית נשלטה ע"י מו"לים וכותבי שירים בחוף המזרחי - רובם יהודים - שהושפעו ממוסיקה אירופאית קלה, וחשוב מזה - זלזלו עמוקות במוסיקה "רגיונלית", מוסיקה שנעשתה מחוץ לאזורים האורבניים באמריקה. כל מה שבא מהדרום, נחשב לבדיחה (לא רק המוסיקה, אלא הדרומיים בכלל). שים לב גם למראה ולהתנהגות של פרסלי כאן: הבלורית שלו היתה עוד סמל ל"מרד נעורים" בזמנו, בתקופה בה תספורת קצוצה -ספיחס - היתה הנורמה. תנועות הריקוד שלו נחשבו לשערורייתיות (קראו לו "אלביס האגן" - elvis the pelvis) כי הן רמזו על סקס, דבר שהס מלהזכירו בחברה "מהוגנת". שימו לב לקטע בסוף (הקליפ לקוח מתוכנית טלוויזיה כלשהי) בו מראים קצת מהתגובות לעלייתו של אלביס ככוכב רוק: הוא נחשב לאיום על הסדר החברתי. אולי עוד כמה מילים על האיום הזה: בדרום ארה"ב, רוקנרול נתפש כיותר מסתם בידור. מטיפים שמרניים ראו בזה את החילוניות האולטימטיבית, דרך המלך לזרועותיו של השטן ולאש הגהינום. שמרנים מהמעמד הבינוני טענו שרוקנרול מדרדר את הנוער לפשע.וסתם גזענים יצאו כנגד החשיפה של מוסיקה שחורה בפני לבנים. היו קמפיינים של ממש, במשך שנים, שניסו לדכא את הרוקנרול - כולל חרמות, נידויים, פשיטות משטרתיות ודברים גרועים יותר. זה לא עזר להם, כפי שאנו יודעים. הסיפור הזה הוא סיפור חשוב מאוד, ומה שהבאתי כאן זה פחות מקצה המזלג. אם תרצו, ארחיב על כך.
ברצוני לקשר את אלביס קצת לפינק פלויד, ולתהות - האם הפלוידים הושפעו ישירות מהיצירה של אלביס? האם הם פגשו אותו? מה הייתה דעתו של אלביס על פינק פלויד ועל הז'אנר שהפלוידים התשייכו אליו שייצג בין היתר יצירה יותר מורכבת לירית ומוזיקלית?