30.5.04

[כתומית]

30.5.04

בערב ב' כסלו טרפתי את נפשי יצאתי את ביתי אשר אל מול הים הכנסתי אבן אל הכיס קשרתי חבלים נכנסתי אל הים נלחמתי בגלים נפשי בקשה רחם בתוך מערבולות אבל אני חולם אני בתוך חלום ובחלום אגם שקט בין העצים ובחלום אגם ודגי זהב שטים יום אסוני הוא יום ששוני ויום ששוני הוא יום אסוני עיוור בלב ים מי אותו יציל נפשי ביקשה רחם אבל אני חולם הידרדרה נפשי לבור שביעי ושם תפסה את מקומה ביער אומללים טורפי נפשם בכפם הופכים כאן לעצים כבר זמן רב שאין מגיבים אליי כאן איני צועקת חזק אולי כאביי אינם "אמינים" אני ה"חזקה" שמותר לה ליפול לפעמים אז כבר אין לי מקום כאן איש לא יבין את עייפותי אין לה מקום כל עוד אני מתפקדת כל עוד הכאב נשמע "רק" בינוני כל עוד הדימום העקבי הוא דק זרזיף הסיוט שלי שקט צרימה דקה בתמונת נוף נאה ומתפקדת אין למי לספר על הצרימה תחושת סיוט קלה בתוך התפקוד ההיאחזות בציפורניים מספיקה כי מתפקדת אז מה אם כואבות לי כבר ציפורני הנשמה אז מה אם כל מס' ימים היא מבקשת לעזוב אני מתפקדת איני חותכת איני צועקת איני צורחת אני מתפקדת אז כנראה שאני בסדר אני בסדר? התעלמותכם מעידה שאני בסדר אין עוד למי לספר. אז למה אני כותבת? כי אני יכולה. כי המקלדת, גם היא, מתפקדת.

 

[אריה1970]

רוצה ../images/Emo24.gif

רוצה לטייל בתוך עברך לטייל בחדרי ליבך לגעת בחרישי קמטיך לראות מקרוב את מחוז קסמך . רוצה לכתוב לך שירים לצייר אותך בשורותי רוצה לשיר לך את העצים עם שמש ושמיים כחולים מרגיש שכל געגועי אליך מתנקזים.....

 

[אריה1970]

נושם אותך עמוק אל ליבי

ואני נושם, עמוק אלי את כל הניחוחות שהם את. את עינייך הבוהות השותות את תווי פני. את ידך הצוחקת למגע עורי. את תווי פנייך הנמתחים אליעל. את רגישות שפתייך ועוצמת מילותיך כשלשונך משחקת עם שלי. את מגע עורך כשידי בידייך אוחזות מחליקות ויוצאות לטיול מבלי לדעת מתי ישובו. שותה את נשימותייך ומאזין לליבך... קחי אותי איתך. ידך המתקמצת, אוחזת, חוזקה. גבך המתקמר ומבטך האוהב, מרוכז בך. יונק משפתיך את מילות אהבתך ושומע אותך לוחשת את תומתך קחי אותי איתך. אוחזת בי נוגעת לא נוגעת ונשמתי נעתקה. וריסייך נושקים, הגוף מתרגש, כבר נפרדה הדמעה. ושפתי מספרות כל תוו בגופך בליטוף חרישי כל גופי מתעצם. אני כאן אני שם, קחי אותי איתך. נושם את פעימות ליבך וידך שכבר מזמן נפגשו עם ידי אוחזות בחיבוק מפנק. ליטוף לא ליטוף, חיבוק לא חיבוק, נשימה לא נשימה, עוד לילה במחיצתך עוד לילה בליל אהבתך... כבר אמרתי?! שלך.

 

[אריה1970]

יש לי שאלה לכם באמת../images/Emo92.gif

סתם תהייה , ואני מקווה שאני לא אקבל על הראש.. למה אתם לא מתייחסים לכתומית?

 

[כתומית]

תודה על קיומך ../images/Emo23.gif

 

[גילה זילברמן]

תודה על קיומך ../images/Emo23.gif

כתומית, עברתי אחורה על הודעותייך בדפים הקודמים, ולא הצלחתי למצוא את הסיבה לתחושה שלך שמתעלמים ממך.לא מצאתי שרשור שפתחת ושנשאר ללא תגובה. רוב הודעותייך היו בתגובה לאחרים. מנין ההרגשה שמתעלמים? ואולי אכן מתעלמים וזה פוגע. אז למה מתעלמים? שאלי את עצמך אלו הודעות מעוררות בך רצון להגיב ולמה? קשה לי שלא לראות את ההודעה שלך בקונטקסט של ההודעה של בוזיקית בו היא פורשת ממעורבות ייתר רגשית בפורום ולוקחת לעצמה זמן ומרחק לטפל בעצמה. אני מרגישה שאת מחזיקה בקצה השני של הדלמה- מה קורה כשאמא עוזבת, מפחיתה את מנון התמיכה, מבקשת מהילדים שיעזרו קצת לעצמם עכישו ויתנו לה לנוח. אז אמרנו- כל הכבוד, כך צריך אבל לא טפלנו בילדים שמרגישים נטושים מול האמא שמשכה ידה מהם ואמרה להם שהם כבר ילדים גדולים ויכולים לבד ושגם לאמא יש חיים משלה. אז מה קורה לילדים? מה שתארת בהודעה שלך. חבל לי שאת מרגישה לא נתמכת. את משקיעה המון בעזרה לאחרים.

 

[גילה זילברמן]

האם ../images/Emo24.gif יעזור כתומית? מקווה שכן

 

[כתומית]

מתעלמים כי

כי אני לא צועקת מספיק חזק. כי אני לא מערבת בהודעותיי מיצי קיבה וחיתוכים. כי אולי נוצר הרושם שאני עוזרת מספיק לעצמי אז אני לא זקוקה לעזרה כל הודעה כאן מעוררת בי רצון להגיב, לא על כל אחת אני מצליחה, אני כן יודעת שמאחורי כל הודעה שנכתבה בפורום הספציפי הזה יושב אדם שזקוק לתגובה, כל תגובה, על מנת להרגיש לפחות לרגע שמישהו שומע אותו, כשהודעות שקשה לי להגיב עליהן מקבלות תגובות שאני מזדהה איתן אני מרשה לעצמי לא להגיב, לעיתים אגיב במסרים ולא על גבי הפורום. כן אני מרגישה לא קיימת כאן, כאילו הודעותיי שקופות ונעלמות מעין, נותרות ללא מענה, לרב איני פותחת שירשור אלא מגיבה להודעות לילה טוב למיניהן ושם פורשת כאביי, לרב קשה לי לפתוח הודעה, תחושה שאני נוטלת במה, כן, גם זה דפקט שלי. אחרי 2 הודעות שהשארתי (ולפניהן אולי עוד אחת או שתיים) שלא קיבלו שום תגובה היה לי מאוד קשה לכתוב כאן עליי משום שההתעלמות קשה מתוכחה, קשה ממכה. אתמול המשבר היה כ"כ עז שכתבתי, ויהי מה, שלא יענו, שלא תתייחסו, ידעתי שזה יכאיב לי לפתוח את הפורום ולראות שאין תגובה כרגיל אבל התכוננתי לזה. אומנם זה פורום וזכות הכותבים לענות כרצונם, איני מגדירה כאן בקלות אמא ואבא אבל יש כאן אותך, גילה, אותך שנשארת, שנכנסת כי הפורום הזה תחתייך, בניגוד לאחרים, לא צפוי שתעזבי ללא הודעה, לא צפוי שתעזבי ללא מסירת הפורום לאחר. הכי הכאיב לי שגם את התעלמת. קשה לי אפילו כרגע לשבת מול צג ולבוא בטענות כלפי אשה שאיני מכירה אך בכל זאת יש בי אמון בך, ואני בטוחה שאמוני אינו לשווא, גם אם חוויתי כאב. אם בחרתי לכתוב כאן ולא במחברת או בבלוג זה משום שיש כאן מנהלת חדר, שצפויה להגיב גם אם אף אחד אחר לא. וכן גם חיבוק עוזר. רק לא להרגיש לא קיימת. במיוחד כאן. אני מצרפת קישור להודעה שלא נענתה, מיד אחריה יש שיר ללא תגובה, היו עוד כאלה. תחושה של שקיפות. גם אני זקוקה לתגובה, בלי לחתוך ובלי להקיא. המקום הזה כאן, הוא המוצא היחיד שלי.

 

[גילה זילברמן]

מצטערת ../images/Emo10.gif

מצטערת שכך את מרגישה כתומית. לפעמים הגבתי לך ולפעמים לא. לפעמים תגובה שלי היתה בלשים את ההודעה שלך בהודעות נבחרות, או בטגליינס. הפורום הזה הוא לא פורום של ייעוץ אחד על אחד. הוא יותר כמו קבוצה בעיני שמטרתה תמיכה ותפקידי לנווט את הסירה. כמו מנחה בקבוצה שאינה מדברת אחרי כל אחד שאומר את דברו בקבוצה, כך לא ראיתי עצמי מחויבת להגיב לכל הודעה והודעה שעולה פה. יש תהליכים שקורים פה בפורום ואני מבינה שאכזבתי אותך שלא הגנתי מספיק, שלא הייתי מספיק רגישה. אני שומעת מה שאת אומרת ומצטערת על הפגיעה שאת חשה. אני לא עוזבת לשום מקום, אני כאן.

 

[כתומית]

היי גילה ../images/Emo140.gif

אני מסכימה לגבי מטרת הפורום ואופן דרכו אלא שאני חושבת שכשמדובר בפורום הפרעות חרדה שאחת מהן היא הפרעת חרדה חברתית, יש להסיק שאין זה פורום חברתי ככל הפורומים האחרים, ולכן האוחזת בעוגן הספינה כדאי שתשים לב לאלה התועים ואולי נמצאים מבחינת התחושה, מחוץ לספינה ובכלל מפרפרים במים העמוקים, כאן המקום לשלוח גלגל הצלה בדמות יחס, לא ייעוץ אחד על אחד ולא ייעוץ לפעמים בכלל, רק יחס. אני חושבת עם זאת שהייתי צריכה לומר, ולא לתת לזה להתבשל, אני מאוד מעריכה את פועלך כאן ואם יש ביקורת היא צריכה להיאמר ולא להיות "מוטחת" (כוונתי כאן לעצמי) תודה גילה וחיבוק, בטוחה ששתינו למדנו משהו מהשירשור הזה.

 

[גילה זילברמן]

../images/Emo9.gif

 

[בוזיקית]

אנשיםםםם

או שלא הבנתי נכון או שהבנתי ואני לא מסכימה: אני לא נוטשת אף אחד!!! גם אני, כמו כתומית המקסימה, חשה לפעמים שמה שנורמלי ומקובל זה דווקא לחתוך, להקיא, לפצוע... ומה לעשות שאני לא עושה את הדברים האלה אלא בזעיר אנפין... אני עוקבת בשקט בשקט אחרי ההודעות של כתומית, כי אני תופסת אותה כמישהי חזקה! קראתי מה שכתבה גם במקומות אחרים ולא נותרתי אדישה. לא הגבתי כי אין לי מילים, וגם כתומית נותרה פעורת פה לנוכח מילותי שלי לא אחת. כתומית - רק שתדעי - את לגמרי לא שקופה! את מלאת נוכחות ואני מעריצה את תעצומות הנפש שלך ומבקשת סליחה אם לא הכרתי בכך קודם. ועכשיו, כמו שהבטחתי, צעד אחד אחורה, וסליחה מכל מי שאינו מבין לליבי. וזה בשבילך, כתומית

 

[אריה1970]

בוזיקית יקרה../images/Emo24.gif

כל הכבוד .

 

[כתומית]

../images/Emo23.gif

תודה בוזי יקירה, אני רק זקוקה לסימן לפעמים, אפילו אייקון של חתול בכותרת, משהו... תודה על כל מילותייך נשמה קסומה

 

[בוזיקית]

שוב ריגשתם אותי עד דמעות ואני בכלל

לא פתחתי את המחשב היום- גולשת מהסלולרי... לא יכולתי להתאפק. הצצתי ונפגעתי כמו שאומרים... מאחלת לכולנו שלווה ברוכה שתציף אותנו ותאפשר רק לנוח. קצת. לפעמים. לא מבקשת הרבה, ועם זאת - עולם ומלואו, נכון? אוהבת ומחבקת, בוזי

 

[beautifull rose]

אהבתי את העכברוש ../images/Emo6.gif

 

[בוזיקית]

זה לא עכברוש, זה אוגר... >:[ !!!

 

[בוזיקית]

זה לא עכברוש, זה אוגר... >:[ !!!

 

[בוזיקית]

זה לא עכברוש, זה אוגר... >:[ !!!

 

[בוזיקית]

זה לא עכברוש, זה אוגר... >:[ !!!