כוחות חבויים
מראים לך שהם לא מתו, וגם את לא. הם בתוכך, וקיים פוטנציאל למצוא ולמצות אותם שוב.
ובינתיים - נסי לא לרדת על עצמך. לא מספיק שקשה לך בגלל הדיכאון, אז גם להלקות את עצמך? חבל על האנרגיות, תאמיני לי. אני יודעת שהכול מושך לשם, לנמוך, לרע, אבל כמה שנאמין שאנחנו לא שווים כלום זה רק ידרדר אותנו יותר.
אני מאוד מבינה את מה שאת אומרת. למעשה אני אומרת לעצמי את אותם הדברים: מה זה שווה שאני אינטיליגנטית אם אני לא לומדת מקצוע חשוב? מה זה בכלל בלשנות, מה זה בכלל לשון, אפשר לחשוב למי זה מועיל... יכולתי להיות רופאה, יכולתי להיות פסיכולוגית, אובחנתי כמחוננת בגיל צעיר והנה הכול מת. מה זה משנה שאני סטודנטית שסיימה את כל הקורסים (למעט אחד שבו קיבלתי 91 כי עשיתי תוך כדי אשפוז והקורס היה טריגרי ברמות) בהצטיינות יתרה (100)? אפשר לחשוב... ומה זה נחשב להיות עורכת ומגיהה ולקטורית בהוצאה לאור? אפשר לחשוב מה זה... והסכומים שאני מרוויחה כל כך פעוטים... מה זה שווה שאני שוקלת 115 קילו וכולם מסובבים אחריי את הראש בבוז וברחמים בכל מקום? מה זה שווה? מה עוזר לי שאני מציירת יפה אם אני לא עושה את זה בגלל הדיכאון? מה זה עוזר לי שאני סופרת ומשוררת אם לא הוצאתי שום דבר פרי עטי לאור? מה זה שווה שאני יפה בפנים אם הגוף שלי כל כך ענק? מי רואה בכלל את היופי שלי ככה? השומן מכער כל כך...
תקשיבי, אין לזה סוף. למצוא את הרע תמיד אפשר וזה הכי קל, מי כמוני יודעת.
אבל
אבל
אבל
לפני כמה שנים כמעט לא יצאתי מהמיטה. לפני כמה שנים לא הייתה לי מנקה ובמשך שנתיים שלוש אף אחד לא ניקה פה ובטח לא אני והבית העלה אבק וג'יפה ברמות. לפני כמה שנים לא האמנתי שיום יבוא ואהיה סטודנטית, לא חשוב למה. לפני כמה שנים לא יכולתי אפילו לחלום להתקבל לעבודה בהוצאה לאור ולהיות פרילנס. לפני כמה שנים לא התלבשתי כל כך יפה כמו היום אפילו שאני שמנה מאוד. לפני כמה שנים לא ידעתי איך משלמים חשבונות. לפני כמה שנים נתתי לאנשים לדרוך ולרמוס אותי והיום הרבה פחות.
אני צריכה לבחון את ההתקדמות שלי בהשוואה לעצמי בלבד, ולא לרדת על עצמי כשיש לי תקופה קשה כמו עכשיו. הנה, אני שוב לא שוטפת כלים עד שהכיור עולה על גדותיו, ולא יוצאת מהבית אלא לבתי חולים ולדברים שקשורים לשיקום כמעט בכלל. עדיין יש ימים שאני מתקשה להיכנס למקלחת בגלל הדיכאון. ויש לי התקפי זעם (כלפי עצמי). והתחילו לי השנה התקפי פגיעה עצמית שנזקקתי לטיפול רפואי - זה מעולם לא קרה לפני כן, לא ככה. והגעתי לשיא של המשקל של כל הזמנים. ואני לא מסוגלת לעבוד במסגרת ולא מצליחה לעמוד בזמנים ובדדליינים של האוניברסיטה ושל העבודה.
ובכלל, בנות גילי כבר מטפחות תואר שני, קריירה נחשקת (או סתמית), בעל, ילדים, ואני רווקה עם חתולה, וכך כנראה יהיה תמיד. אין לי שאיפות או חלומות, רק לשרוד את היום הזה והבא. אני עושה בולמוסים מטורפים ומקצרת לי בוודאות את החיים תוך כדי סבל בכל רמות החיים. אין לזה סוף. בעיקר משיטוטים בפייסבוק וחיפוש אנשים מהילדות ומתקופת ההתבגרות. איפה הם היום ואיפה אני. יש לי מעט מאוד חברות לא נשואות או חסרות תואר / עבודה. כל הילדות הייתי הרבה לפני כולם, היום אני הרבה אחרי כולם, ואני עייפה, אני כל כך עייפה. עייפתי מהחיים. אני מותשת. יש לי פלשבקים שלוקחים לי את כל הכוח, וחרדת נטישה שמשתקת אותי כמעט לגמרי ומתממשת שוב ושוב ושוב.
אבל יש לי חוש הומור שללא ספק לא הייתי שורדת בלעדיו. ויש לי כישרון להתחבב על אנשים ולהתיידד בקלות (אבל אני לא יודעת לתחזק קשרים, אז אין לי בכלל חברים!). ויש לי יכולת נדירה לנקז את עצמי למילים - מה שמציל אותי.
מה אני מנסה להגיד בכל הבליל המלוהג הזה? שיש מזה ומזה. וצריך לחפש בנרות. ומוצאים. אני מאמינה שכל אחד יכול למצוא משהו שהוא שלו ולהיאחז בו. המעלות שלך רק הלכו לישון, אבל הם שם. תנסי להתמקד במה שיש עכשיו. מה שיש, לא מה שאין.
