4 שנים למשלחת נוער מד"א לפולין 2003!!!!
ואווו עברו 4 שנים מי היה מאמין?!? 4 שנים מצמרר אותי לכתוב כאן את ההודעה הזאת אבל הייתי חייב לפרוק בעוד כמה שעות בערב יעמדו משלחת נוער מד"א לפולין 2007 על אדמת פולין ויחזיקו גבוה גבוה את דגל מדינת ישראל ודגל מד"א בטקס לציון ערב יום השואה!! מצמרר היום בבוקר הסתכלת באלבום ובדרך מפתיעה הוא נפתח בדיוק בעמוד, בעמוד שבו נמצא העיתון המרכזי של פולין העיתון שבו צלומנו אני ועוד מתנדבת על גבי העמוד הראשי בטקס ערב יום השואה! מצמרר הייתה משלחת מצמררת ומלמדת המון! היום 4 שנים אחרי אני לא מפסיק לחשוב על זה מדיי יום דמעות בעיניי עכשיו לא יודע למה החלטתי לכתוב לכם את זה כאן אולי קצת להוריד מהלב. משלחת נוער מד"א לפולין 2003 הנסיעה הזאת, הנסיעה לפולין שלה ציפיתי כל כך הרבה זמן. אני פוקד את קברי בני עמי וצופה בתופת הנוראה שביצעו בהם, נסעתי לפולין, נסעתי כמתנדב מד"א שאמון בהצלת חיים. נסעתי לפולין בכדי ללמוד, לראות ולנסות להבין את מה שעברו בני עמי ע"י נוטלי החיים. נסעתי ללמוד אבל חזרתי עם סימני שאלה רבים עוד יותר ממה שנסעתי. הסתובבתי ברחבי אשוויץ, מיידנאק, טרבלינקה ועוד גטאות ומחנות השמדה רבים, ופשוט לא האמנתי, קשה להאמין למה שרואים שם פשוט בית חרושת למוות. בית חרושת שריק מאדם נקי ומסודר, הכל מבריק ומטופח, אין ריח, אין עשן, אבל הדמיון, הדמיון שלא מפסיק לעבוד ואפילו לשניה, ולחשוב שמיליונים מתוך העם שלי עברו את זה וחלקם הצליחו לשרוד את התופת ולעבור ממחנה למחנה ממחבוא למחבוא בידיעה שהם בודדים בעולם הזה אותם עשרות, מאות, אלפים של ילדים ומבוגרים בלי משפחה פשוט גורמים לי להעריץ אותם עוד יותר, ולחשוב על עד כמה כוח, תעוזה ואמונה היה בהם. בכל צעד שצעדתי באשוויץ טרבלינקה מיידנאק ועוד מחנות השמדה וגטאות רבים בכל סיפור או עדות ששמענו מאותם אנשים למדתי להעריץ אותם עוד יותר את אותם ילדי השואה ניצולי השואה שהצליחו לעבור את כל התופת הזו. חזרנו לארץ ולקח לי הרבה זמן לחשוב מה לכתוב, אולי יותר מדי זמן כי פשוט לא עיקלתי היו רגעים עצובים, היו רגעים שמחים, היו רגעים קשים, היו רגעים שפשוט רציתי לעזוב הכל ולחזור לארץ, הגעגועים, הגעגועים למשפחה ולחברים היו גדולים, אבל שם למדתי יותר מכל מה זה להעריך את האוכל שאני אוכל, את המדינה בה אני חיי, את הבית החם, המיטה, השמיכה והכרית, כל דבר בעצם, כל דבר שלהם שם לא היה ולנו היום יש, אני מנסה לדמיין איך הם יכלו להחזיק מעמד שם בלי כל אלה. כשעמדתי על אדמת פולין הארורה שבה נרצחו מיליוני בני עמי והחזקתי את הדגל גבוה גבוה הייתה לי הרגשה בלב, הרגשה של גאווה הרגשה של חוזק הנה אנחנו, העם שניסו להשמיד הקמנו מדינה וחזרנו לשם לראות לדעת להבין וללמוד את מה שהיה שם ואולי לא יותר מכל אבל גם להראות להם הנה אנחנו חיים וקיימים, והעבודה שחזרתי לשם לא סתם אלא במדים ייצוגיים של מגן דוד אדום בישראל גוף רשמי של מדינת ישראל, גוף שמציל חיים מדיי יום. הייתה לי הגאווה ללכת ולהסתובב בכל מחנה השמדה או גטו עם המדים של מד"א וההרגשה היא שונה, כי אני מישהו שמנסה להציל חיים כמעט כל יום, ואז אני רואה איך הם לקחו חיים ואיך הרופאים והאחיות שהיו שם נאלצו לקחת חיים בלית ברירה. לאחר מצעד החיים מאושוויץ 1 לאושוויץ בירקנאו התקיים טקס במעמד נשיא מדינת ישראל מר משה קצב, טקס לזכר אותם אנשים שנספו בשואה, בסיום הטקס לא הושמעה שירת התקווה ההמנון הלאומי של מדינת ישראל דבר שמאוד מאוד הפריע לי! לאחר לכת נשיא מדינת ישראל לקחנו יוזמה החברה' של מד"א והתחלנו לשיר את שירת התקווה יחד עם קבוצה של יהודים מארה"ב זה היה מרגש, מרגש עד מאוד. למדתי רבות מהמסע לפולין אני לא מצטער כלל שיצאתי אליו אני עוד לומד מהמסע וכל יום אני מודה לה' שאני חים וקיים. יוני עוזיהו חבר משלחת נוער מד"א לפולין 2003
ואווו עברו 4 שנים מי היה מאמין?!? 4 שנים מצמרר אותי לכתוב כאן את ההודעה הזאת אבל הייתי חייב לפרוק בעוד כמה שעות בערב יעמדו משלחת נוער מד"א לפולין 2007 על אדמת פולין ויחזיקו גבוה גבוה את דגל מדינת ישראל ודגל מד"א בטקס לציון ערב יום השואה!! מצמרר היום בבוקר הסתכלת באלבום ובדרך מפתיעה הוא נפתח בדיוק בעמוד, בעמוד שבו נמצא העיתון המרכזי של פולין העיתון שבו צלומנו אני ועוד מתנדבת על גבי העמוד הראשי בטקס ערב יום השואה! מצמרר הייתה משלחת מצמררת ומלמדת המון! היום 4 שנים אחרי אני לא מפסיק לחשוב על זה מדיי יום דמעות בעיניי עכשיו לא יודע למה החלטתי לכתוב לכם את זה כאן אולי קצת להוריד מהלב. משלחת נוער מד"א לפולין 2003 הנסיעה הזאת, הנסיעה לפולין שלה ציפיתי כל כך הרבה זמן. אני פוקד את קברי בני עמי וצופה בתופת הנוראה שביצעו בהם, נסעתי לפולין, נסעתי כמתנדב מד"א שאמון בהצלת חיים. נסעתי לפולין בכדי ללמוד, לראות ולנסות להבין את מה שעברו בני עמי ע"י נוטלי החיים. נסעתי ללמוד אבל חזרתי עם סימני שאלה רבים עוד יותר ממה שנסעתי. הסתובבתי ברחבי אשוויץ, מיידנאק, טרבלינקה ועוד גטאות ומחנות השמדה רבים, ופשוט לא האמנתי, קשה להאמין למה שרואים שם פשוט בית חרושת למוות. בית חרושת שריק מאדם נקי ומסודר, הכל מבריק ומטופח, אין ריח, אין עשן, אבל הדמיון, הדמיון שלא מפסיק לעבוד ואפילו לשניה, ולחשוב שמיליונים מתוך העם שלי עברו את זה וחלקם הצליחו לשרוד את התופת ולעבור ממחנה למחנה ממחבוא למחבוא בידיעה שהם בודדים בעולם הזה אותם עשרות, מאות, אלפים של ילדים ומבוגרים בלי משפחה פשוט גורמים לי להעריץ אותם עוד יותר, ולחשוב על עד כמה כוח, תעוזה ואמונה היה בהם. בכל צעד שצעדתי באשוויץ טרבלינקה מיידנאק ועוד מחנות השמדה וגטאות רבים בכל סיפור או עדות ששמענו מאותם אנשים למדתי להעריץ אותם עוד יותר את אותם ילדי השואה ניצולי השואה שהצליחו לעבור את כל התופת הזו. חזרנו לארץ ולקח לי הרבה זמן לחשוב מה לכתוב, אולי יותר מדי זמן כי פשוט לא עיקלתי היו רגעים עצובים, היו רגעים שמחים, היו רגעים קשים, היו רגעים שפשוט רציתי לעזוב הכל ולחזור לארץ, הגעגועים, הגעגועים למשפחה ולחברים היו גדולים, אבל שם למדתי יותר מכל מה זה להעריך את האוכל שאני אוכל, את המדינה בה אני חיי, את הבית החם, המיטה, השמיכה והכרית, כל דבר בעצם, כל דבר שלהם שם לא היה ולנו היום יש, אני מנסה לדמיין איך הם יכלו להחזיק מעמד שם בלי כל אלה. כשעמדתי על אדמת פולין הארורה שבה נרצחו מיליוני בני עמי והחזקתי את הדגל גבוה גבוה הייתה לי הרגשה בלב, הרגשה של גאווה הרגשה של חוזק הנה אנחנו, העם שניסו להשמיד הקמנו מדינה וחזרנו לשם לראות לדעת להבין וללמוד את מה שהיה שם ואולי לא יותר מכל אבל גם להראות להם הנה אנחנו חיים וקיימים, והעבודה שחזרתי לשם לא סתם אלא במדים ייצוגיים של מגן דוד אדום בישראל גוף רשמי של מדינת ישראל, גוף שמציל חיים מדיי יום. הייתה לי הגאווה ללכת ולהסתובב בכל מחנה השמדה או גטו עם המדים של מד"א וההרגשה היא שונה, כי אני מישהו שמנסה להציל חיים כמעט כל יום, ואז אני רואה איך הם לקחו חיים ואיך הרופאים והאחיות שהיו שם נאלצו לקחת חיים בלית ברירה. לאחר מצעד החיים מאושוויץ 1 לאושוויץ בירקנאו התקיים טקס במעמד נשיא מדינת ישראל מר משה קצב, טקס לזכר אותם אנשים שנספו בשואה, בסיום הטקס לא הושמעה שירת התקווה ההמנון הלאומי של מדינת ישראל דבר שמאוד מאוד הפריע לי! לאחר לכת נשיא מדינת ישראל לקחנו יוזמה החברה' של מד"א והתחלנו לשיר את שירת התקווה יחד עם קבוצה של יהודים מארה"ב זה היה מרגש, מרגש עד מאוד. למדתי רבות מהמסע לפולין אני לא מצטער כלל שיצאתי אליו אני עוד לומד מהמסע וכל יום אני מודה לה' שאני חים וקיים. יוני עוזיהו חבר משלחת נוער מד"א לפולין 2003