5.

[מישהי שלא קיימת]

5.

כל-כך קשה לי לכתוב פה כרגע, או לדבר עליה, או בכלל לחשוב עליה. 5 חודשים. אני לא מצליחה להבין איך יכול להיות שעבר כל-כך הרבה זמן. עם אמא שלה אני כבר פחות בקשר, אבל עדיין מדי פעם. לא הייתי 'שם' כבר די הרבה זמן. אני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה... אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לשם. איך יכול להיות שכולם כבר התרגלו לחיים בלעדיה? זה לא הגיוני... מוזר לי להגיד שאני מתגעגעת אליה.

 

[yamkachol]

שלום לך משהי שלא קיימת,

כן, האובדן קשה מאוד. האובדן קשה מנשוא. האובדן אינו נתפס, מופנם, כמו שהיינו מצפים. בתחילה הוא מאוד מופשט. ב"שכל" אנו יודעים ו"מבינים" את האובדן. אך ברגש, זה תהליך מתפתח. האובדן הוא איום ונורא. ואנו, מתמודדים איתו ולומדים לחיות איתו. מאותו רגע שמתה לי, החלו לי חיים אחרים. חיים בלעדיה. מאז אני מרגיש שאני בבי"ס של החיים. תשמרי על עצמך. עשי מה שמתאים לך. חפשי אנשים שאכפת להם ממך. שיתנו לך אהבה. ירצו לעזור - לא שיכולים, משום שזה כאב שלך, אובדן שלך - אבל הם יכולים להשתדל להקל עליך. העיקר הכוונה. לא תמיד יש מה לאמר. לכן לפעמים אומרים דברים אשר "צורמים לאוזנינו"..... וכדאי לזכור שכוונתם טובה. שפועלים ממניעים של אכפתיות ממך. מקוה שעזרתי לך. שבת שלום.