...
לאדעת למה אני כותבת את זה, אולי בגלל אפרת גוש ברקע... (ממרמרת מצויינת למי שתוהה)באמת שלא יודעת. לאחרונה קרה לי איזשהו מקרה, שאם מסתכלים עליו מבחוץ, הוא נראה כמו משהו שקורה לכל אחד. וזה באמת קורה להרבה אנשים. אבל בגלל שזה קרה לי, זה שונה. ואני, כמו עצמי, לוקחת הכל הכי עמוק שאפשר. ואפשר לומר, שזה השאיר כמה טראומות, שינה את מי שאני לגמרי. אבל הדבר הכי משמעותי שזה עשה, זה לגרום לי לאבד טוטאלית את האמון באנשים. להפסיק לדבר עם אנשים, ועם עצמי, ולחשוב לפני כל מילה ומשפט, ולהזהר בכל נשימה ולהסתכל אלף פעמים לצדדים בשביל להיות בטוחה מי מקשיב לי. זה קשה, וזה מפחיד, וזה מלחיץ, וגם אחרי 5 חודשים בערך, אני מרגישה את זה חזק כל כך,למרות שעם הזמן זה מתפזר קצת.. ופחות נורא.. אבל עדיין.. אתמול חברה שלי התקשרה, שאבוא איתה לת"א. הסתובבנו יום שלם ביחד, ופתאום הצלחתי קצת לדבר איתה, לשתף. כי למרות שהיא החברה ההכי טובה, גם איתה בקושי הצלחתי לדבר. פתאום דברים נפתחו, הסברתי לה קצת את ההרגשה, היא הבינה. סמכתי עליה. מעבר לזה שעשה לי טוב לדבר איתה, כי תמיד טוב לדבר עם מישהו, זה עשה לי טוב כי הרגשתי שאני חוזרת לעצמי מעט. שאני אולי אצליח לבנות דברים מחדש. סיפרתי לה כמה אני כועסת על עצמי שאני לא מסוגלת לדבר איתה, למרות שאני יודעת שהיא בחיים לא תפגע בי, וקיבלתי חזרה חיבוק, שהייתי צריכה כבר הרבה זמן. זה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי. לפעמים המילים הקטנות האלה, עושות את ההבדל. וזה עשה את ההבדל כי אני יודעת שאני יכולה רק לעלות מכאן, לחזור לעצמי כמה שיותר, למרות שאנייודעת שזה ישאיר עליי חותם מסויים, כי ככה זה. ועכשיו? כבר פחות כעס וכאב ועצב, יש יותר תקווה שהימים השחורים האלה יעברו והכל יחזור להיות כרגיל. רק עוד טיפה מאמץ. ואולי זה טוב שזה קרה לי, להיות קצת יותר סקפטית לגבי אנשים, כדי להגן על עצמי, ואולי זה היה צריך לקרות כדי ללמד אותי משהו, כי מטעויות לומדים. עכשיו אני יודעת שיהיה בסדר. זהו, רק רציתי לשתף ולהגיד תודה לכל אלה שנלחמו איתי בשרשור הקודם על זה שאולי לא כל כך נורא פה (לא ששינתי את דעתי הכוללת, אבל זה הקל במקצת...) תודה
"רגע עם עצמי, להבין אולי, טוב לי בחיי. לאהוב אותי. לקבל אליי, את כל אמונותי."
לאדעת למה אני כותבת את זה, אולי בגלל אפרת גוש ברקע... (ממרמרת מצויינת למי שתוהה)באמת שלא יודעת. לאחרונה קרה לי איזשהו מקרה, שאם מסתכלים עליו מבחוץ, הוא נראה כמו משהו שקורה לכל אחד. וזה באמת קורה להרבה אנשים. אבל בגלל שזה קרה לי, זה שונה. ואני, כמו עצמי, לוקחת הכל הכי עמוק שאפשר. ואפשר לומר, שזה השאיר כמה טראומות, שינה את מי שאני לגמרי. אבל הדבר הכי משמעותי שזה עשה, זה לגרום לי לאבד טוטאלית את האמון באנשים. להפסיק לדבר עם אנשים, ועם עצמי, ולחשוב לפני כל מילה ומשפט, ולהזהר בכל נשימה ולהסתכל אלף פעמים לצדדים בשביל להיות בטוחה מי מקשיב לי. זה קשה, וזה מפחיד, וזה מלחיץ, וגם אחרי 5 חודשים בערך, אני מרגישה את זה חזק כל כך,למרות שעם הזמן זה מתפזר קצת.. ופחות נורא.. אבל עדיין.. אתמול חברה שלי התקשרה, שאבוא איתה לת"א. הסתובבנו יום שלם ביחד, ופתאום הצלחתי קצת לדבר איתה, לשתף. כי למרות שהיא החברה ההכי טובה, גם איתה בקושי הצלחתי לדבר. פתאום דברים נפתחו, הסברתי לה קצת את ההרגשה, היא הבינה. סמכתי עליה. מעבר לזה שעשה לי טוב לדבר איתה, כי תמיד טוב לדבר עם מישהו, זה עשה לי טוב כי הרגשתי שאני חוזרת לעצמי מעט. שאני אולי אצליח לבנות דברים מחדש. סיפרתי לה כמה אני כועסת על עצמי שאני לא מסוגלת לדבר איתה, למרות שאני יודעת שהיא בחיים לא תפגע בי, וקיבלתי חזרה חיבוק, שהייתי צריכה כבר הרבה זמן. זה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי. לפעמים המילים הקטנות האלה, עושות את ההבדל. וזה עשה את ההבדל כי אני יודעת שאני יכולה רק לעלות מכאן, לחזור לעצמי כמה שיותר, למרות שאנייודעת שזה ישאיר עליי חותם מסויים, כי ככה זה. ועכשיו? כבר פחות כעס וכאב ועצב, יש יותר תקווה שהימים השחורים האלה יעברו והכל יחזור להיות כרגיל. רק עוד טיפה מאמץ. ואולי זה טוב שזה קרה לי, להיות קצת יותר סקפטית לגבי אנשים, כדי להגן על עצמי, ואולי זה היה צריך לקרות כדי ללמד אותי משהו, כי מטעויות לומדים. עכשיו אני יודעת שיהיה בסדר. זהו, רק רציתי לשתף ולהגיד תודה לכל אלה שנלחמו איתי בשרשור הקודם על זה שאולי לא כל כך נורא פה (לא ששינתי את דעתי הכוללת, אבל זה הקל במקצת...) תודה
