אמש נאלצנו להעביר חניך לבית חולים פסיכאטרי, ההרגשה מזופתת,מעבר לתחושה שהנה אני כאיש חינוך נכשלתי לא הצלחתי לעזור, יש הרבה צער ורחמים,וגם המון אהבה אליו,וג'וי תעיד שהוא כמו שהיא קוראת לו "הפייבוריט שלי"... באסה.
מבינה היטב את ההרגשה, בעיקר את הכאב והעצב כי הקשר באמת עמוק וחזק לפעמים יש את הילדים שנכנסים עמוק ללב , ולא פעם אלו שהכי קשה לנו איתם הם גם אלו שבסופו של דבר הכי הכי בתוכנו . את בטח לא תופתעי לשמוע שלדעתי את לא צריכה לחוש שנכשלת כאיש חינוך כי העולם שלו וגם של יתר הילדים יותר מורכב מהנוכחות והעזרה שלנו בחייו ואנחנו רק חלק מהמערך ואנחנו צריכים להרגיש ולדעת שעשינו כל מה שיכולנו ואת בהחלט יודעת שעשית דרך מאד ארוכה איתו ולאורכה ניסית דרכים רבות ושונות ולאורך כל הזמן הזה הוא תמיד ידע שאת שם בסופו של דבר ושאיכפת לך ממנו. כואב באמת כואב לחשוב עליו לאורך הדרך מהימים הראשונים ועד היום... מקווה שיהיה לו רק טוב
ושולחת לך חיבוק מקווה שתישארי חזקה בשביל היתר שעדיין צריכים אותך שם מאד.
זה שהעבירו אותו לבי"ח פסיכאטרי לא אומר שנכשלת כאיש חינוך, ממש ממש לא. יש דברים שהם מעבר לכוחותנו, ולפעמים העזרה האמיתית היא לדעת שאנחנו לא יכולים לעזור באמת, אנחנו יכולים לתמוך ולאהוב, אבל לפעמים צריך עזרה מסוג אחר וזה לא נקרא כישלון... אבל עצוב לשמוע... חיבוקי ..
פסיכיאטרי וההרגשה מזופתת, איך ילדות (13 ו11) מגיעות למצב כזה והאם לא יכולנו לעשות עוד משהוא עבורן?! מתסכל מאוד.אבל יש בזה גם משהוא מחשל שהנה, אנחנו לא כל יכולים וצריכים להכיר בזה, ואהבה היא מצרך הכרחי אבל לפעמים לא מספיק, והכי חשוב, זה לא שייך ליכולות שלנו אלא לצרכים של הילד וזה שיעור חשוב בחיים.