......
מישהו מהענף שלי התאבד היום (כלומר, אתמול, אבל היום בצהרים מצאו אותו) זה היה יום נוראי - החל מהבוקר וחוסר הודאות של לאן הוא נעלם, אם הוא נטל את חייו או נחטף או מה קרה לו בכלל והשמועות והתסריטים וההשערות ואז הידיעה, והמחשבה על זה שמישהו שיושב חדר לידי, שאני עובדת איתו, שאנחנו צוחקים יחד ורק שלשום בערב דיברנו על איזה משהו מצחיק שהוא כתב, ופתאום הוא לא, ומה עבר לו בראש, ולמה ואיך, הכל מתרוצץ שם. ולפעמים אני לא מרגישה שיש לי בכלל זכות לבכות או להרגיש כל-כך רע או לתת לזה להשפיע עליי: לא הייתי חברה קרובה שלו, אני לא מכירה את החיים הפרטיים שלו, היינו co-workers. ומה זה בעצם, "זכות לבכות"? יש כזה דבר? חברה שלי אמרה לי שזה פשוט אני - אני לוקחת דברים קשה, בכל תחום. שזה האופי שלי, שאם לא זה לא הייתי נועה. ואולי היא צודקת, אבל זה גם ממלא אותי בתחושת יומרנות שכזו, ואני לא רוצה להתיימר לכלום. וזה גורם לי לחשוב על כל מי שנשאר מאחור, ועל המפקדת שלו, שבטוחה שהכל באשמתה. ועל המפקד שלי, שבטוח שהכל באשמתו. והם שניהם אנשים מקסימים וכל מה שבא לי לעשות זה לתת להם חיבוק עצום ולא לעזוב לעולם, ולהסביר להם שזה לא, שזה לא הם בכלל. ושוב הכל מתמוסס לתוך איזה סרט וזה לא קורה באמת אז אין מה להתרגש. ובעיקר מחבקים ונותנים טישו אחד לשני, וחיוך קטן ממישהו או נגיעה קטנה ממש ממלאים אותי, כי אני יודעת שיש כאן אנשים שאכפת להם. אני יודעת שיש לי למי לגשת אם קשה לי, שזו לא סתם אימרה שנזרקת לחלל. ואז זה שוב חודר פנימה, שאני לא אראה אותו יותר אף פעם. מה? נו, באמת. ואני לא יכולה לדבר על זה. כאילו, אני פשוט לא חושבת שיש לי משהו להגיד, זה לא שהחבר הכי טוב שלי מת או משהו. מישהו שעבדתי איתו, מישהו שהייתי רגילה לראות, ששלח מיילים משעשעים ושבישיבות חוליה היה מוסיף דברים לפינת התרבות. היינו צוחקים לפעמים, פה ושם. לא דמות מעצבת בחיים שלי. אבל הקלות הזאת, שאנשים הולכים. לך תדע מה עובר פה על מי שסובב אותך. (אסור לשפוט אבל זה אגואיסטי להחריד. אני יודעת שאסור לשפוט, אני יודעת. אבל לכעוס מותר, ואפילו אין לי סיבה, אני חושבת. רק לראות את החברים שלו, שהם גם חברים שלי, שורט אותי מפנים) אני לא מאמינה בזה. אני יודעת שזו אימרה מטופשת ושזה צבוע ויומרני ומתנשא, אבל אני לא מאמינה בזה. לא מאמינה בלקחת את החיים של עצמך, לא מאמינה שזה הפתרון היחיד. (לא יודעת אפילו מה כתבתי פה, אני לא מצפה לתגובות. אבל אינ מכירה את עצמי ויודעת שאסור לי ללכת לישון בלי כי זה רק מעיק עליי ומבלבל אותי יותר. וצריך לשתף. אני חייבת להתחיל לדבר.) (הו, ובבקשה לא להפיץ, זה עוד לא פורסם בתקשורת.)
מישהו מהענף שלי התאבד היום (כלומר, אתמול, אבל היום בצהרים מצאו אותו) זה היה יום נוראי - החל מהבוקר וחוסר הודאות של לאן הוא נעלם, אם הוא נטל את חייו או נחטף או מה קרה לו בכלל והשמועות והתסריטים וההשערות ואז הידיעה, והמחשבה על זה שמישהו שיושב חדר לידי, שאני עובדת איתו, שאנחנו צוחקים יחד ורק שלשום בערב דיברנו על איזה משהו מצחיק שהוא כתב, ופתאום הוא לא, ומה עבר לו בראש, ולמה ואיך, הכל מתרוצץ שם. ולפעמים אני לא מרגישה שיש לי בכלל זכות לבכות או להרגיש כל-כך רע או לתת לזה להשפיע עליי: לא הייתי חברה קרובה שלו, אני לא מכירה את החיים הפרטיים שלו, היינו co-workers. ומה זה בעצם, "זכות לבכות"? יש כזה דבר? חברה שלי אמרה לי שזה פשוט אני - אני לוקחת דברים קשה, בכל תחום. שזה האופי שלי, שאם לא זה לא הייתי נועה. ואולי היא צודקת, אבל זה גם ממלא אותי בתחושת יומרנות שכזו, ואני לא רוצה להתיימר לכלום. וזה גורם לי לחשוב על כל מי שנשאר מאחור, ועל המפקדת שלו, שבטוחה שהכל באשמתה. ועל המפקד שלי, שבטוח שהכל באשמתו. והם שניהם אנשים מקסימים וכל מה שבא לי לעשות זה לתת להם חיבוק עצום ולא לעזוב לעולם, ולהסביר להם שזה לא, שזה לא הם בכלל. ושוב הכל מתמוסס לתוך איזה סרט וזה לא קורה באמת אז אין מה להתרגש. ובעיקר מחבקים ונותנים טישו אחד לשני, וחיוך קטן ממישהו או נגיעה קטנה ממש ממלאים אותי, כי אני יודעת שיש כאן אנשים שאכפת להם. אני יודעת שיש לי למי לגשת אם קשה לי, שזו לא סתם אימרה שנזרקת לחלל. ואז זה שוב חודר פנימה, שאני לא אראה אותו יותר אף פעם. מה? נו, באמת. ואני לא יכולה לדבר על זה. כאילו, אני פשוט לא חושבת שיש לי משהו להגיד, זה לא שהחבר הכי טוב שלי מת או משהו. מישהו שעבדתי איתו, מישהו שהייתי רגילה לראות, ששלח מיילים משעשעים ושבישיבות חוליה היה מוסיף דברים לפינת התרבות. היינו צוחקים לפעמים, פה ושם. לא דמות מעצבת בחיים שלי. אבל הקלות הזאת, שאנשים הולכים. לך תדע מה עובר פה על מי שסובב אותך. (אסור לשפוט אבל זה אגואיסטי להחריד. אני יודעת שאסור לשפוט, אני יודעת. אבל לכעוס מותר, ואפילו אין לי סיבה, אני חושבת. רק לראות את החברים שלו, שהם גם חברים שלי, שורט אותי מפנים) אני לא מאמינה בזה. אני יודעת שזו אימרה מטופשת ושזה צבוע ויומרני ומתנשא, אבל אני לא מאמינה בזה. לא מאמינה בלקחת את החיים של עצמך, לא מאמינה שזה הפתרון היחיד. (לא יודעת אפילו מה כתבתי פה, אני לא מצפה לתגובות. אבל אינ מכירה את עצמי ויודעת שאסור לי ללכת לישון בלי כי זה רק מעיק עליי ומבלבל אותי יותר. וצריך לשתף. אני חייבת להתחיל לדבר.) (הו, ובבקשה לא להפיץ, זה עוד לא פורסם בתקשורת.)
