.....

[נטע....]

.....

"ויש כאלה שלוקחים מונופול על החוכמה. ויודעים יותר טוב ממני, ויודעים יותר טוב ממך, מה טוב בשבילי, מה טוב בשבילך". לא יודעת מה איתכם, לי אישית נמאס מאלה....

 

[נטע....]

המשך (ונסיון לפרט קצת יותר)

כן, ההודעה הזאת שלמעלה קצת סתומה, אפילו נושא לא כתבתי ובטח קשה להבין אותה. מה שניסיתי להגיד כאן זה שנמאס לי מזה שיש אנשים ש"לוקחים מונופול על החוכמה" ו(חושבים שהם) יודעים יותר טוב ממני מה טוב בשבילי. דוגמאות? האחראית שלי בעבודה למשל: אשה מקסימה ואני מאוד מחבבת אותה, אבל לפני יומיים היא באה אליי עם הודעה על ארוע שיש ליום האשה וניסתה לשכנע אותי בטענה ש"תהיי קצת בחברה, את כל הזמן באולם ולא יורדת לחדר קלדניות". ומה אם אני לא רוצה להיות בתוך ההמון? ומה אם טוב לי להיות רק בין שני אנשים או בכל אופן קבוצה מצומצמת של אנשים? או לפני כמה שבועות המתמחה של השופטת שלי: נטע, את הולכת להתייעץ עם פסיכולוג? זה חשוב לך כי את סגורה וכו´ וכו´ וכו´... ו ואני רוצה לצעוק:מה זה עסק שלך, לעזאזל? איך את קובעת בשבילי מה טוב בשבילי? את הרי זאת לא אני!!! או לגבי הטיול שעליו כבר כתבתי: החלטתי שאני לא רוצה לצאת לטיול הזה. אין לי חשק בכלל ולא אכפת לי מה אחרים אומרים. אז היום אחת הקלדניות: למה את לא רוצה לצאת לטיול, תבואי, יהיה נחמד. ומה איתי? ומה אם אני לא רוצה להיות שם לבד? ומה אם יותר מתאים לי לצאת לחופש לבד? ולא, אני לא אומרת שהם תמיד טועים ואני תמיד צודקת. רק נמאס לי מאלה שמנסים לקבוע בשבילי מה טוב בשבילי!!! נמאס לי שאומרים לי מה לעשות, איך להתנהג וכו´ וכו´ וכו´. ושאם אני לא מתנהגת "לפיה הכללים שלהם" אז אני מוזרה או טיפשה או שמשהו לא בסדר אצלי. והמילים האלה שכתבתי עכשיו, זועקות ממני, מבפנים ועם זאת אני ממשיכה לפחד, ממשיכה לרצות את כולם עם חיוכים מלאכותיים. עד כדי איבוד הזהות שלי. אני כבר לא יודעת מי אני ומה זה בכלל להיות אני. והפחד הזה מכאיב.

 

[סהר-תמיכה]

אסרטיביות

יש אנשים שרוצים שיאמרו להם מה לעשות. יש אנשים שאוהבים להיות פיונים. יש אנשים שמתאים להם למלא הוראות. יש אנשים שמחפשים סמכות מעליהם. יש אנשים שנוח להם שלא להחליט בעצמם. אבל נטע, את לא מאלו, ככל הנראה, אלא ממש ההפך... ואת אומרת שמה שקשה לך זה להעמיד את האחרים -- נותני העצות, הפקודות וההוראות, אלו שחושבים שהם יודעים מה טוב בשבילך -- על מקומם. את "מפחדת" כמו שקראת לזה. הרתיעה הזאת מוכרת. הרי זה מה שמכנים חוסר אסרטיביות, נכון? אם תרצי, יש על זה ספרים מצויינים שיכולים לעזור לך (שכוללים הסברים, תרגילים, וכו´). יש גם סדנאות לפיתוח אסרטיביות. רק רצינו שתדעי. ובינתיים -- אנחנו איתך, מבינים אותך, מקווים בשבילך...

 

[ילדה~]

נטע....

אין לי הרבה מילים מלבד: מחבקת אותך.....כמו שאת.... יש הרבה אנשים כאלו בחוץ....שחושבים שהם יודעים הכל.... זקפי ראש יפתי.....

 

[נטע....]

תודה ילדה

ואני מחבקת אותך בחזרה. עכשיו גם הודעתי לשופטת שאני עובדת איתה (ובאותה הזדמנות גם למתמחה כי היא היתה שם) שבסוף אני לא יוצאת לטיול ושבשלושה ימים הקרובים, אהיה כרגיל בעבודה. אז הן ניסו לשכנע אותי לצאת בכל זאת ולתחקר אותי, למה אני לא רוצה לצאת. שוב אמרתי שאני לא רוצה אבל באותה דרך עדינה וביישנית שאני רגילה. אני כותבת עדינה וביישנית, ויש כאלה שבטח יראו בזה תכונה נפלאה אבל לי כבר נמאס מזה. ונמאס לי כבר שמתייחסים אליי כמו אל איזו מסכנה ועם זאת אני מרגישה שאני זאת שהבאתי את זה על עצמי. ולא יודעת איך לצאת מזה.

 

[שם ים]

נטו´ש (קיצור של נטע ממו´ש)

אני לא חושבת שהבאת את זה על עצמך. אך אני חושבת שביטחון עצמי, וראש זקוף, הם לצערי דברים שמאים מקרקע יציבה, ואם הם נחסכו מאיתנו, אז אנו לומדים לייצב את אותה הקרקע, לאט לאט ובזהירות אנו לומדים לומר את מה שרצינו, ולא לפחד להתבייש בכך שזה הרצון שלנו. אני קוראת לזה: מחמת המיאוס. אני מאמינה בך. מאמינה בכוחות שלך לשנות. אך לא ביום אחד נעשים הדברים. קודם כל צריך שחמאס, ואח"כ מתחיל התיכנון. מתכננים בראש, דמיון מודרך... ואח"כ זה גם יוצא אל הפועל. מאמינה בך, יפתי. אוהבת עד מיבוק, שם ים.

 

[נטע....]

מנסה ומנסה ומנסה...

אמרת דמיון מודרך? אממ.. האמת היא שבכל פעם כשקורה מקרה כזה שבו אני שוב מקפלת את הזנב ומוותרת על עצמי, אחרי זה אני נשבעת שבפעם הבאה אעמוד על זכויותיי ומדמיינת איך אעשה את זה. עד שהפעם הבאה מגיעה ואני שוכחת את כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי ואת כל הדמיונות. הנה למשל עכשיו: אני יושבת כאן אחרי יום עבודה מעייף. רוצה קצת שקט והשותפה שלי בחדר השני דופקת לי בראש עם המוזיקה שלה. אני רוצה לבקש ממנה שתנמיך, אבל הקול שלי משותק. דוגמא נוספת: שוב בעניין הטיול שהחלטתי לא לצאת אליו: היום, אחרי שהודעתי לשופטת ולמתמחה שאני בסוף לא יוצאת לטיול, השופטת משום מה החליטה שאני נורא עצובה בגלל זה ומאוד רוצה לצאת לטיול. (כי השתמשתי בתירוץ אחר, במקום להגיד שאני פשוט לא רוצה, אמרתי בהתחלה שבסוף התברר שיכולות לצאת לטיול רק קלדניות שיש להן וותק של חצי שנה לפחות ולי אין את הוותק הזה, דבר שהוא בהחלט נכון, אבל הייתי יכולה לצאת בכל זאת אם האחראית היתה מסדרת לי משהו). אז השופטת התכוונה להתקשר לאחראית שלי כדי לסדר לי משהו ואמרתי לה שזה לא משנה כי אני לא רוצה לצאת לטיול בין כה וכה (והפעם אמרתי שאני לא רוצה לצאת). ולמרות שאמרתי את זה היא המשיכה לחשוב שאני סתם מוותרת ושאני מאוד רוצה לצאת. ןיותר מאוחר, כשלא הייתי בסביבה היא התקשרה לאחראית שלי לברר את העניין. היא סיפרה לי את זה רק מאוחר יותר וזה ממש הרתיח אותי!!!

אני שונאת שעושים ואומרים דברים בשמי, ובמיוחד שמפרשים אותי לא נכון. זה ממש מעצבן!!! אני קוראת לזה נכות ועם זאת מרגיז אותי שאנשים אחרים מתייחסים אליי כמו אל נכה. המקרה הזה הוא רק דוגמא אחת מתוך רבות. בהרבה מקרים אחרים מתקשרים בשמי לכל מיני מקומות ואנשים, כאילו שאני לא יכולה לעשות את זה בעצמי!!! נמאס לי!!!

 

[שם ים]

נטו´ש...מתוקית...

אני לא ינסה לדחוף לך שום כלום. מבטיחה. רק פיצי פיצפון... את כועסתתתתתת. וזה מאוס, מה שמתנהגים אליך, וזה גם ישנה. וזה לא תקווה, אבל זאת התחלה. מבטיחה לך. שולחת לך חיבוקקקקקקק. ממש ממש אוהבת אותך. ממש. אוהבת את זה שאת יכולה להביא עצמך לכעוס על העוול, ולא להפנים. אוהבת את היכולת שלך לראות אותך, את מה שעושה לך לא נעים. אוהבת אותך. תשמרי על זה, כי זה הכי את. ואני מבטיחה לך שזה גם יעבור לעשייה. מבטיחה לך. וזוכרת שאמרתי לך משו שבעצם היה השלכה? ואת הבעת זעם, אמרת שאת לא מקבלת, לא שמרת את זה בבטן. את רואה?, את כן אומרת. בהתחלה עם אנשים שקרובים (

אני?)... ואח"כ גם לאט עם אנשים פחות קרובים. ואני פשוט אוהבת אותך. כלכך פשוט אוהבת. שם ים.

 

[פרא]

בוקר טוב שם ים

כן, אני מביעה לפעמים את הכעס רק שלא תמיד כלפי מי שצריך להפנות אותו. איך שלא יהיה, עכשיו אני עצובה ומרגישה רע (בלי קשר למה שקרה אתמול בעבודה) רק שהפעם לא אכתוב על זה כאן. יש מקרים שאני מעדיפה להשאר לבד עם הכאב.

 

[נטע....]

אופס, שכחתי להחזיר את השם המקורי

זה מה שקורה כשמשתמשים בכמה שמות בפורומים השונים. אבל אם קראת את ההודעה הקודמת,בטח כבר הבנת שזאת אני.