........
סבא וסבתא היקרים שלי! אני כותבת לכם מכתב זה, למרות שאתם כבר לא פה, איתי. למרות שכבר עזבתם את העולם הזה, העולם האכזר שהפך את חייכם לסיוט. אני כותבת לכם כי היום הבנתי. הבנתי מה עבר עליכם במשך 6 שנים ממושכות ואולי אף יותר. השנאה לארץ ולתושבים ששם מפעפעת בעורקיי. בכיתי. בכיתי כשראיתי תמונות אמיתיות של מיליוני הגופות שנותרו. רעדתי למחשבה שאולי משפחתי- דמי ובשרי! נמצאים שם.. אולי אח של סבא נמצא שם לאחר שהצליח לשרוד כל כך הרבה זמן, ואז הבטיחו לו שהנה הוא נכנס להתקלח- אך לא. שם הוא מצא את מותו בצורת גז חנק. הבנתי למה כל פעם שהייתם מדברים על כך בשולחן השבת, אמא הייתה מזילה דמעה וממהרת להעביר נושא ואני לא הייתי מבינה מדוע היא מתייפחת לאחר מכן בחדרה ואז הייתה מתבוננת באלבום התמונות הישן, עם הכריכה החומה שבו כל התמונות הן שחור לבן ובהן תצלומים של אנשים מחייכים עומדים מול המצלמה. הבנתי והפנמתי כי היום הייתי במכון לחקר השואה. אני, מכל כיתתי שהייתי יחסית אטומה ולא רגישה, התפרצתי בבכי שכולו כאב. באמצע הסרט- סרט שיחזור של מה שהיה האמת. אתם מבינים? שיחזור.. שיחזור.?? ערימת הגופות..היחס המשפיל והמזעזע...הכליאה בגטאות ובמחנאות העבודה...ההרעבה.. המבטים משוועי הרחמים של ילדים קטנים שכולם עור ועצמות.. זה שיחזור. שיחזור של אמת!!! כולי מלאה בכאב וכעס..!! אני מרגישה כ"כ מושפלת..למה דווקא לעם שלנו?! למה דווקא משפחתי? מדוע זה קרה? איך נתנו לדבר כזה לקרות? עוד דמעה מתגלגלת במורד לחיי. האם גם אני אבכה ואסתיר זאת מילדיי? האם גם אני אמשיך להתבונן באלבום הישן ולהתייפח באנחות חנוקות- שמא ילדיי ישאלו מה קרה לאימם האהובה? או שעליי לספר להם מה היה במשפחתי? האם עליי להיות גאה בהיותי יהודייה- בת לעם הקטן הזה, אך הכל כך שנוא ומבוקש בכל דור ודור..? החלטתי. עליי להפסיק את ההיסטוריה השותקת והמבוישת. אני לא אתבייש. אני לא ישתוק. אני אצעק ואזעק את האמת. אני אישית לא עברתי את הדברים, אך יש בי צלקות עמוקות שנחרטו עם השנים בהשפעת משפחתי, אימי, סבי וסבתי. כעת פגועה ושבירה אני מהתכחשויות ומדיבורים על השואה, אך יש בי את הכוח לצעוק מנגד- כמו הכוח הראשוני לכתוב את המכתב הזה ולפרסמו איפה שרק ניתן. אני מבינה את סבי (ועוד המון כמוהו) שסרב לענות לשאלותיי התמימות.."סבא מה קרה לך?" "מדוע אתה בוכה?" את התעלמותו המוחלטת והבעתו הקפואה על פניו- יום אחד בשנה, שנה אחר שנה. ביום השואה. עד שנפטר. נפטר לאחר שכתב בצוואתו על סבלו, וביקש שלא נמשיך כמוהו, אלא שנספר מה היה שם- הוא לא היה מסוגל לכך. הכאב שהיה אצור בתוכו התגבר עליו. אני מקווה לעמוד במשימה שאני לוקחת על עצמי. אני אוהבת אותך סבא, אני אוהבת אותך סבתא, אני אוהבת אותך- עם ישראל שלי, עם סגולה, העם הנבחר שכולם רוצים ומקנאים בו בגלל היותו העם הנבחר!
סבא וסבתא היקרים שלי! אני כותבת לכם מכתב זה, למרות שאתם כבר לא פה, איתי. למרות שכבר עזבתם את העולם הזה, העולם האכזר שהפך את חייכם לסיוט. אני כותבת לכם כי היום הבנתי. הבנתי מה עבר עליכם במשך 6 שנים ממושכות ואולי אף יותר. השנאה לארץ ולתושבים ששם מפעפעת בעורקיי. בכיתי. בכיתי כשראיתי תמונות אמיתיות של מיליוני הגופות שנותרו. רעדתי למחשבה שאולי משפחתי- דמי ובשרי! נמצאים שם.. אולי אח של סבא נמצא שם לאחר שהצליח לשרוד כל כך הרבה זמן, ואז הבטיחו לו שהנה הוא נכנס להתקלח- אך לא. שם הוא מצא את מותו בצורת גז חנק. הבנתי למה כל פעם שהייתם מדברים על כך בשולחן השבת, אמא הייתה מזילה דמעה וממהרת להעביר נושא ואני לא הייתי מבינה מדוע היא מתייפחת לאחר מכן בחדרה ואז הייתה מתבוננת באלבום התמונות הישן, עם הכריכה החומה שבו כל התמונות הן שחור לבן ובהן תצלומים של אנשים מחייכים עומדים מול המצלמה. הבנתי והפנמתי כי היום הייתי במכון לחקר השואה. אני, מכל כיתתי שהייתי יחסית אטומה ולא רגישה, התפרצתי בבכי שכולו כאב. באמצע הסרט- סרט שיחזור של מה שהיה האמת. אתם מבינים? שיחזור.. שיחזור.?? ערימת הגופות..היחס המשפיל והמזעזע...הכליאה בגטאות ובמחנאות העבודה...ההרעבה.. המבטים משוועי הרחמים של ילדים קטנים שכולם עור ועצמות.. זה שיחזור. שיחזור של אמת!!! כולי מלאה בכאב וכעס..!! אני מרגישה כ"כ מושפלת..למה דווקא לעם שלנו?! למה דווקא משפחתי? מדוע זה קרה? איך נתנו לדבר כזה לקרות? עוד דמעה מתגלגלת במורד לחיי. האם גם אני אבכה ואסתיר זאת מילדיי? האם גם אני אמשיך להתבונן באלבום הישן ולהתייפח באנחות חנוקות- שמא ילדיי ישאלו מה קרה לאימם האהובה? או שעליי לספר להם מה היה במשפחתי? האם עליי להיות גאה בהיותי יהודייה- בת לעם הקטן הזה, אך הכל כך שנוא ומבוקש בכל דור ודור..? החלטתי. עליי להפסיק את ההיסטוריה השותקת והמבוישת. אני לא אתבייש. אני לא ישתוק. אני אצעק ואזעק את האמת. אני אישית לא עברתי את הדברים, אך יש בי צלקות עמוקות שנחרטו עם השנים בהשפעת משפחתי, אימי, סבי וסבתי. כעת פגועה ושבירה אני מהתכחשויות ומדיבורים על השואה, אך יש בי את הכוח לצעוק מנגד- כמו הכוח הראשוני לכתוב את המכתב הזה ולפרסמו איפה שרק ניתן. אני מבינה את סבי (ועוד המון כמוהו) שסרב לענות לשאלותיי התמימות.."סבא מה קרה לך?" "מדוע אתה בוכה?" את התעלמותו המוחלטת והבעתו הקפואה על פניו- יום אחד בשנה, שנה אחר שנה. ביום השואה. עד שנפטר. נפטר לאחר שכתב בצוואתו על סבלו, וביקש שלא נמשיך כמוהו, אלא שנספר מה היה שם- הוא לא היה מסוגל לכך. הכאב שהיה אצור בתוכו התגבר עליו. אני מקווה לעמוד במשימה שאני לוקחת על עצמי. אני אוהבת אותך סבא, אני אוהבת אותך סבתא, אני אוהבת אותך- עם ישראל שלי, עם סגולה, העם הנבחר שכולם רוצים ומקנאים בו בגלל היותו העם הנבחר!