.
הבחירה הצידה לפעמים רואים את זה כמו קרנים של אור, אולי זה טיפה חטטני שאני בכלל מסתכל, אבל גם לי הייתה פעם אהבה, כזו שאמרה את כול המילים הנכונות בזמנים שצרייך, כזו שאני מקווה שתחזור אלי כמו שהיא הלכה. המשפטים המתוקים האלה של: כול זמן כול מקום, או עד הירח וחזרה, שאומרים אותם מהלב והם משמשים כמו כלי שנלקח בלי משים בשביל לבטא משהו עמוק שאין לו מילים, ולא בצורה קיטשית שמבקשת זיון וזהו. פעם גם לי היה ככה אהבה, כזו שלא צריכה חיוכים כי הכול כבר יודעים, כזו שלא מחכה לשמוע כמה התגעגעתי אלא מחכה לרדת עלי בצורה אכזרית או לקבל עצה בדבר הכי חשוב בעולם. כמה שאני מתגעגע אליה, בעיקר עכשו שאני קורא את המילים שאני כותב, אני רוצה שהיא תיהיה פה לידי למרות שהיא מעולם לא הייתה באמת לידי. כמה שאני אוהב אותה, רוצוה שהיא תחזור. איזה מפחיד זה לאהוב. האהבה שלי כבר גמרה עלי מזמן החליפה בחורים אחרי, גם אני החלפתי אבל כלום לא אמיתי אחריה. קשה לי להאמין שאני זרקתי אותה, שאני מסתכל על זה עכשו ספציפיט זה היה הדבר הנכון, אבל זה לא משנה לרגש הכללי שאני אוהב אותה. איך שהעולם עושה לנו להבין שדברים טובים לא תמיד נכונים לבד. כשזרקתי אותה רק רציתי לבכות, אבל זה היה הדבר הנכון, אני עשיתי לה נזק כשהייתי איתה ואהבתי אותה יותר מידי להזיק לה, ועכשו שהיא לא פה והאהבה מטשטשת אני רוצה אותה שוב, כבר פחות אוהב לדאוג, ועדיין אוהב את עצמי מספיק לחפש אושר. אנשים שאוהבים עצב, התחושה הזאת טיפה מעל מפתח הלב של מיליון רגשות שנמאכות ביחד בלי מילים ועכשו הם עומדות שם, ואם תגע שם יותר מידי הרגש חסר השם יתחלף בעונג מאוס, אז אסור לגעת הרבה וצרייך לנסות להתעלם ורק שהכמיה עולה לגעת טיפה ולעזוב. כמו נרקיס שהתאהב בהשתקפות שלו במים וכול פעם שהושיט יד לגעת ההשתקפות נעלמה אני מאוהב בעצב הסורר, בתחושה שכלום כבר לא חשוב והכול יעלם ברגע המתאים שמשהו חסר ואי אפשר לראות מה. ברגשות שאין להם מילים. אף פעם לא בכיתי, אף פעם לא הייתה לי סיבה.
הבחירה הצידה לפעמים רואים את זה כמו קרנים של אור, אולי זה טיפה חטטני שאני בכלל מסתכל, אבל גם לי הייתה פעם אהבה, כזו שאמרה את כול המילים הנכונות בזמנים שצרייך, כזו שאני מקווה שתחזור אלי כמו שהיא הלכה. המשפטים המתוקים האלה של: כול זמן כול מקום, או עד הירח וחזרה, שאומרים אותם מהלב והם משמשים כמו כלי שנלקח בלי משים בשביל לבטא משהו עמוק שאין לו מילים, ולא בצורה קיטשית שמבקשת זיון וזהו. פעם גם לי היה ככה אהבה, כזו שלא צריכה חיוכים כי הכול כבר יודעים, כזו שלא מחכה לשמוע כמה התגעגעתי אלא מחכה לרדת עלי בצורה אכזרית או לקבל עצה בדבר הכי חשוב בעולם. כמה שאני מתגעגע אליה, בעיקר עכשו שאני קורא את המילים שאני כותב, אני רוצה שהיא תיהיה פה לידי למרות שהיא מעולם לא הייתה באמת לידי. כמה שאני אוהב אותה, רוצוה שהיא תחזור. איזה מפחיד זה לאהוב. האהבה שלי כבר גמרה עלי מזמן החליפה בחורים אחרי, גם אני החלפתי אבל כלום לא אמיתי אחריה. קשה לי להאמין שאני זרקתי אותה, שאני מסתכל על זה עכשו ספציפיט זה היה הדבר הנכון, אבל זה לא משנה לרגש הכללי שאני אוהב אותה. איך שהעולם עושה לנו להבין שדברים טובים לא תמיד נכונים לבד. כשזרקתי אותה רק רציתי לבכות, אבל זה היה הדבר הנכון, אני עשיתי לה נזק כשהייתי איתה ואהבתי אותה יותר מידי להזיק לה, ועכשו שהיא לא פה והאהבה מטשטשת אני רוצה אותה שוב, כבר פחות אוהב לדאוג, ועדיין אוהב את עצמי מספיק לחפש אושר. אנשים שאוהבים עצב, התחושה הזאת טיפה מעל מפתח הלב של מיליון רגשות שנמאכות ביחד בלי מילים ועכשו הם עומדות שם, ואם תגע שם יותר מידי הרגש חסר השם יתחלף בעונג מאוס, אז אסור לגעת הרבה וצרייך לנסות להתעלם ורק שהכמיה עולה לגעת טיפה ולעזוב. כמו נרקיס שהתאהב בהשתקפות שלו במים וכול פעם שהושיט יד לגעת ההשתקפות נעלמה אני מאוהב בעצב הסורר, בתחושה שכלום כבר לא חשוב והכול יעלם ברגע המתאים שמשהו חסר ואי אפשר לראות מה. ברגשות שאין להם מילים. אף פעם לא בכיתי, אף פעם לא הייתה לי סיבה.