87 יום...

87 יום...

87 יום... נראה כמו נצח... 87 יום בלעדיך מנהיג... 87 יום בלי גנדי... אני לא יודעת מה קורה עם חבריי למפלגה, כיצד הם מרגישים ומה הם חושבים, אני יודעת שאני... לא שכחתי אותך אף לא לרגע. אתה איתי במחשבותי כל הזמן. כביכול דבר לא השתנה במדינה, הכל ממשיך כאן כרגיל, ערפאת מבריח נשק, השמאל מיתמם, ושרון ממלא פיו מים. אחרי שנרצחת גנדי, שרון אמר שיפסיק את המגעים עם הרשות עד שיוסגרו הרוצחים. ועכשיו אחרי הברחת הנשק של ערפאת, שרון אומר שיופסקו כל המגעים עד שיוסגרו המבריחים. שרון כבר שכח מהרוצחים... הוא גם ישכח מהמבריחים. האמת היא שאני דווקא הייתי מצפה משרון, זה שהלך איתך בשדות, זה שאיבד יחד איתך חברים לנשק, דווקא שרון שידע איזה אדם גדול היית, כמה מיוחד ויקר, הייתי מצפה ממנו שינקום את מותך, כמו שביקש ממנו פלמח בנך. אבל שרון, גם הפעם, אכזב. ואנחנו? אנחנו רוצים נקמה... כמובן... רגש טבעי וברור כל כך. השמאל אחרי הרצח הזהיר מפנינו, אנשי הימין הקיצוני, שניקח את החוק לידיים. הם לא ידעו, שאנחנו הולכים בדרכך, ואנחנו לא ניקח את החוק לידיים, כי אתה לא היית רוצה שנעשה זאת. הרי לא כך חינכת אותנו. ואתה כל כך חסר... אתה חסר בפופוליטיקה, חסר בתוכנית הבוקר, חסר בחדשות של 20:00, אתה חסר במולדת... חסר עד מאוד. ואנחנו....? חסרי אונים... גנדי, הלוואי ויכלת לאמר לנו מה לעשות התשובות החכמות שלך, הפתרון הגאוני שלך, איך אפשר בלעדיהם? אני חושבת שאנשים פשוט לא יודעים מה איבדנו... לא קולטים... ואני לא מאשימה אותם, כי זה באמת לא נתפס ולא נקלט. 87 יום... והכאב רק גובר... 87 יום... 87...
 
למעלה