9 שנים בקצרה
סיפור בקצרה על תשע שנים, שישה הריונות, שמונה עוברים מתוכם שני ילדים מקסימים. מזמן כבר רציתי לספר את שעבר עלינו. כולי תקווה שתתעודדו מהסיפור שלנו. הריון ראשון- 1994 הילד הראשון נולד לאחר 15 חודשים מהחתונה. בחודש שהחלטנו לעשות את הילד הפסקנו אמצעי מניעה ומיד אישתי נכנסה להריון. ההריון עבר חלק פרט לכך שהפחידו אותנו שהילד קטן. נולד לנו ילד בריא בשבוע 39 במשקל 2.5 קילו. הריון שני- 3/1996 שנה אחר כך רצינו ילד נוסף, ניסינו ולא הלך. ניגשנו למרפאת פוריות. התחלנו לנסות טיפולי IUI. טיפול ראשון בכדורים, לא היו זקיקים. טיפול שני בפרגונל. אישתי נכנסה להריון. שבוע 10 העובר קטן. היה לי חשש אבל קיווינו לטוב. שבוע 12 ואין דופק. אין בררה צריך לבצע גרידה. הריון שלישי- סוף 1996 חיכינו אולי חודשיים שלושה לא יותר וחזרנו לטיפולי IUI. מספר חודשים של טיפולים עם מטרודין ואישתי בהריון. בשבוע 6 התגלו 3 שקים. בשניים היה דופק. לאחר שבוע גם בשלישי היה דופק. החל משבוע 10 החלו דימומים. בשבוע 13 בוצע דילול של עובר אחד. העיכוב היה עקב הדימומים. ההחלטה לא הייתה קלה אבל עברנו את זה. בגלל חלבון עוברי גבוה בוצעה בדיקת מי-שפיר. הסיבה לחלבון עוברי גבוהה יכולה להיות בגלל הדילול. יום לאחר בדיקת מי-שפיר גילינו כתם כחול. (כאשר יש שני עוברים צובעים אחד מהשקים כדי להבדיל בניהם) הגענו למיון. התברר שיש פתיחה מלאה ושק הריון אחד התחיל לצאת החוצה. עקב כך השכיבו את אישתי. היא שכבה עם רגליים למעלה וראש למטה ללא ירידה בכלל מהמיטה. קיווינו. זה לא עזר. הרופאים לא בודקים ידנית מחשש לזיהום. מנהל המחלקה בפרוש אומר לא להכניס ידיים. לאחר שבוע יש לאישתי התכווצויות בנרתיק. הרופא התורן רוצה לדחוף יד, היא לא מוכנה, אבל הוא אומר שהוא לא יכול לבדוק אחרת. הרי אנחנו יודעים ששק ההריון בולט החוצה למה לגעת לכל הרוחות. לא יודע למה בסוף נתנו לו להכניס את היד, אבל למחרת על הבוקר הייתה ירידת מים. בשבוע 20 אין הרבה מה לעשות. העובר הראשון יצא ואז נסגר צוואר הרחם. נאמר לנו שניתן להמשיך בהריון אך זה מסוכן. יכול להתפתח זיהום שיגרור כריתת רחם וגם סכנת חיים. החלטנו להוציא את העובר השני. התהליך כמו הריון, אישתי קיבלה חומר זירוז ולאחר יום יצא העובר השני. הילד שלנו בין שנתיים וחצי וקשה מאוד להסביר את מה שקורה. לאחר שיצאנו מבית החולים קיבלנו טלפון שתוצאות בדיקת מי השפיר היו תקינות. הריון רביעי-1997 עברו 3 חודשים ושוב טיפולים. מספר רב של טיפולי IUI. מתחילים לחשוב על IVF. הולכים לטיפול IUI נוסף ותוך כדי טיפול בדיקת הזקיקים, מתגלה שק הריון מטיפול קודם. מוזר אבל משמח אנחנו בהריון מטיפול קודם למרות המחזור. ההריון נמשך תקין עד שבוע 13. באותו היום מספר שעות לאחר אולטרה סאונד לשיקוף עורפי היה דימום חזק. הגענו למיון והעובר בסדר גמור. עקב הדימום נדחתה תפירת צוואר הרחם. עד יום התפירה היו מספר דימומים שהפסיקו לפני התפירה. בתפירת צוואר הרחם. צוואר הרחם היה סגור במלואו אך קצר מאוד. לא היו דימומים מאז. תפרנו את צוואר הרחם בגלל ההפלה הקודמת וחשש לאי ספיקת צוואר הרחם. היו חילוקיי דעות בין הרופאים האם לתפור או לא. אנחנו החלטנו לתפור. אישתי מחליטה על דעת עצמה לנוח בבית מנוחה מוחלטת. שבוע 16 אנחנו הולכים לסקירת מערכות. הרופא כבר מכיר אותנו טוב. מתחילים, הרופא אומר הנה הילד עושה לכם שלום. ראינו את היד של הילד מונפת למעלה. הרופא מתחיל למדוד גודל רגליים, יוצא קטן מדי. אני כבר מרגיש שמשהו מאוד לא בסדר. חיפוש דופק ומיד מבינים, העובר מת ממש לפני יום יומיים, הרי שבוע קודם עברנו בדיקה והכל היה תקין. עברנו המון רגעים קשים עד אותו היום, אבל זה באמת היה מעבר לכל. אין מה לעשות, למחרת אנחנו בנשים, מרחיבים צוואר רחם עם מקלות במשך יום וביצוע גרידה. הילד כבר בן שלוש וחצי ויודע ומבין שהתינוק מת בבטן. הריון חמישי סוף 1998 טיפולי IUI במטרודין. (מספר רב של טיפולים). אישתי קיבלה מחזור, אבל התעקשנו לבצע בדיקת הריון, יש לנו ניסיון קודם. בתחילת מחזור טיפולי ההפריה החדש, אישתי ביקשה בדיקת הריון. יש לנו כבר ניסיון. והתוצאה חיובית למרות המחזור. לאחר מכן ערכי BetaHGC לא עלו כמצופה. שבוע שישי מתחילים דימומים. באולטרה סאונד מתגלה הריון בחצוצרה. אישתי מקבלת זריקה שגורמת להפלת העובר. הריון שישי - 2000 ושוב אנו מנסים לאחר מספר חודשים. מנסים ומנסים ולא הולך. הוחלט לעבור לIVF. ניגשנו למחלקה, אמרו לנו שייקח חודש עד שיקבלו אותנו. בינתיים אישתי מבקשת טיפול IUI נוסף אחרון לפני מעבר לIVF . כבר ישבנו עם הרופא של IVF שבוע לפני בדיקת הריון של טיפול אחרון. שבוע עבר וגילינו לשמחתנו שאנחנו בהריון. טיפול אחרון לפני שעברנו ל-IVF. סיפור ההריון ארוך. אישתי יודעת שהיא חייבת לשכב. למרות שהרופאים לא אומרים עדיין לשכב. היא בבית במנוחה מוחלטת. אישתי מתפטרת ממקום עבודתה. אנו מבצעים קשירת צוואר רחם. הצוואר קצר מאוד. בקושי ניתן לתפור והתפר לא חזק. בבדיקה בסיכון גבוהה מחליטים לאשפז את אישתי בחודש רביעי. העובר מתפתח אבל הוא קטן. ביצענו בדיקת מי שפיר. הרופאים אומרים שיש בעיה העובר קטן מאוד ולא מתפתח מספיק. אישתי בשכיבה מוחלטת. לא יורדת מהמיטה אפילו לא לשירותים. בסוף חודש שמיני, העובר בפיגור בגודל של 5 שבועות. סיפרתי את זה קצר, אבל כל יום היה ארוך מאוד. יש לטפל בילד בן 5.5 ואישתי בבית חולים. לפי הרופאים יש בעיה לעובר, מכינים אותנו שיצא עובר לא תקין. למזלנו בדיקת מי שפיר תקינה. אין לי מושג מה היו ממליצים לנו לעשות ללא בדיקת מי השפיר. סוף שמיני, מחליטים לילד. צוואר הרחם פתוח לפי אולטרה סאונד. אנחנו לא נותנים לאף אחד לדחוף ידיים. ניתוח קיסרי, יוצאת תינוקת פגה. 1430 גרם. צריכה עזרה בנשימה. פרט לכך הכל בסדר. חמישה שבועות בפגיה והביתה במשקל 1900 גרם. היום יש לנו ילדה מקסימה מדהימה בת שנתיים וחודשיים. כל רגע משש השנים שניסינו, כל הפלה כל טיפול הפריה כל דבר היה שווה כדי לקבל את הילדה הזו. כמובן אין לשכוח את הילד בן 8 שעבר את כל התהליך הקשה יחד איתנו. הבאתי את הדברים ממש בקצרה. כל הפלה, כל טיפול, כל יום זה סיפור בפני עצמו. שיהיה בהצלחה לכולם. אל תתייאשו שווה לנסות שוב ושוב והרבה כוח רצון.
סיפור בקצרה על תשע שנים, שישה הריונות, שמונה עוברים מתוכם שני ילדים מקסימים. מזמן כבר רציתי לספר את שעבר עלינו. כולי תקווה שתתעודדו מהסיפור שלנו. הריון ראשון- 1994 הילד הראשון נולד לאחר 15 חודשים מהחתונה. בחודש שהחלטנו לעשות את הילד הפסקנו אמצעי מניעה ומיד אישתי נכנסה להריון. ההריון עבר חלק פרט לכך שהפחידו אותנו שהילד קטן. נולד לנו ילד בריא בשבוע 39 במשקל 2.5 קילו. הריון שני- 3/1996 שנה אחר כך רצינו ילד נוסף, ניסינו ולא הלך. ניגשנו למרפאת פוריות. התחלנו לנסות טיפולי IUI. טיפול ראשון בכדורים, לא היו זקיקים. טיפול שני בפרגונל. אישתי נכנסה להריון. שבוע 10 העובר קטן. היה לי חשש אבל קיווינו לטוב. שבוע 12 ואין דופק. אין בררה צריך לבצע גרידה. הריון שלישי- סוף 1996 חיכינו אולי חודשיים שלושה לא יותר וחזרנו לטיפולי IUI. מספר חודשים של טיפולים עם מטרודין ואישתי בהריון. בשבוע 6 התגלו 3 שקים. בשניים היה דופק. לאחר שבוע גם בשלישי היה דופק. החל משבוע 10 החלו דימומים. בשבוע 13 בוצע דילול של עובר אחד. העיכוב היה עקב הדימומים. ההחלטה לא הייתה קלה אבל עברנו את זה. בגלל חלבון עוברי גבוה בוצעה בדיקת מי-שפיר. הסיבה לחלבון עוברי גבוהה יכולה להיות בגלל הדילול. יום לאחר בדיקת מי-שפיר גילינו כתם כחול. (כאשר יש שני עוברים צובעים אחד מהשקים כדי להבדיל בניהם) הגענו למיון. התברר שיש פתיחה מלאה ושק הריון אחד התחיל לצאת החוצה. עקב כך השכיבו את אישתי. היא שכבה עם רגליים למעלה וראש למטה ללא ירידה בכלל מהמיטה. קיווינו. זה לא עזר. הרופאים לא בודקים ידנית מחשש לזיהום. מנהל המחלקה בפרוש אומר לא להכניס ידיים. לאחר שבוע יש לאישתי התכווצויות בנרתיק. הרופא התורן רוצה לדחוף יד, היא לא מוכנה, אבל הוא אומר שהוא לא יכול לבדוק אחרת. הרי אנחנו יודעים ששק ההריון בולט החוצה למה לגעת לכל הרוחות. לא יודע למה בסוף נתנו לו להכניס את היד, אבל למחרת על הבוקר הייתה ירידת מים. בשבוע 20 אין הרבה מה לעשות. העובר הראשון יצא ואז נסגר צוואר הרחם. נאמר לנו שניתן להמשיך בהריון אך זה מסוכן. יכול להתפתח זיהום שיגרור כריתת רחם וגם סכנת חיים. החלטנו להוציא את העובר השני. התהליך כמו הריון, אישתי קיבלה חומר זירוז ולאחר יום יצא העובר השני. הילד שלנו בין שנתיים וחצי וקשה מאוד להסביר את מה שקורה. לאחר שיצאנו מבית החולים קיבלנו טלפון שתוצאות בדיקת מי השפיר היו תקינות. הריון רביעי-1997 עברו 3 חודשים ושוב טיפולים. מספר רב של טיפולי IUI. מתחילים לחשוב על IVF. הולכים לטיפול IUI נוסף ותוך כדי טיפול בדיקת הזקיקים, מתגלה שק הריון מטיפול קודם. מוזר אבל משמח אנחנו בהריון מטיפול קודם למרות המחזור. ההריון נמשך תקין עד שבוע 13. באותו היום מספר שעות לאחר אולטרה סאונד לשיקוף עורפי היה דימום חזק. הגענו למיון והעובר בסדר גמור. עקב הדימום נדחתה תפירת צוואר הרחם. עד יום התפירה היו מספר דימומים שהפסיקו לפני התפירה. בתפירת צוואר הרחם. צוואר הרחם היה סגור במלואו אך קצר מאוד. לא היו דימומים מאז. תפרנו את צוואר הרחם בגלל ההפלה הקודמת וחשש לאי ספיקת צוואר הרחם. היו חילוקיי דעות בין הרופאים האם לתפור או לא. אנחנו החלטנו לתפור. אישתי מחליטה על דעת עצמה לנוח בבית מנוחה מוחלטת. שבוע 16 אנחנו הולכים לסקירת מערכות. הרופא כבר מכיר אותנו טוב. מתחילים, הרופא אומר הנה הילד עושה לכם שלום. ראינו את היד של הילד מונפת למעלה. הרופא מתחיל למדוד גודל רגליים, יוצא קטן מדי. אני כבר מרגיש שמשהו מאוד לא בסדר. חיפוש דופק ומיד מבינים, העובר מת ממש לפני יום יומיים, הרי שבוע קודם עברנו בדיקה והכל היה תקין. עברנו המון רגעים קשים עד אותו היום, אבל זה באמת היה מעבר לכל. אין מה לעשות, למחרת אנחנו בנשים, מרחיבים צוואר רחם עם מקלות במשך יום וביצוע גרידה. הילד כבר בן שלוש וחצי ויודע ומבין שהתינוק מת בבטן. הריון חמישי סוף 1998 טיפולי IUI במטרודין. (מספר רב של טיפולים). אישתי קיבלה מחזור, אבל התעקשנו לבצע בדיקת הריון, יש לנו ניסיון קודם. בתחילת מחזור טיפולי ההפריה החדש, אישתי ביקשה בדיקת הריון. יש לנו כבר ניסיון. והתוצאה חיובית למרות המחזור. לאחר מכן ערכי BetaHGC לא עלו כמצופה. שבוע שישי מתחילים דימומים. באולטרה סאונד מתגלה הריון בחצוצרה. אישתי מקבלת זריקה שגורמת להפלת העובר. הריון שישי - 2000 ושוב אנו מנסים לאחר מספר חודשים. מנסים ומנסים ולא הולך. הוחלט לעבור לIVF. ניגשנו למחלקה, אמרו לנו שייקח חודש עד שיקבלו אותנו. בינתיים אישתי מבקשת טיפול IUI נוסף אחרון לפני מעבר לIVF . כבר ישבנו עם הרופא של IVF שבוע לפני בדיקת הריון של טיפול אחרון. שבוע עבר וגילינו לשמחתנו שאנחנו בהריון. טיפול אחרון לפני שעברנו ל-IVF. סיפור ההריון ארוך. אישתי יודעת שהיא חייבת לשכב. למרות שהרופאים לא אומרים עדיין לשכב. היא בבית במנוחה מוחלטת. אישתי מתפטרת ממקום עבודתה. אנו מבצעים קשירת צוואר רחם. הצוואר קצר מאוד. בקושי ניתן לתפור והתפר לא חזק. בבדיקה בסיכון גבוהה מחליטים לאשפז את אישתי בחודש רביעי. העובר מתפתח אבל הוא קטן. ביצענו בדיקת מי שפיר. הרופאים אומרים שיש בעיה העובר קטן מאוד ולא מתפתח מספיק. אישתי בשכיבה מוחלטת. לא יורדת מהמיטה אפילו לא לשירותים. בסוף חודש שמיני, העובר בפיגור בגודל של 5 שבועות. סיפרתי את זה קצר, אבל כל יום היה ארוך מאוד. יש לטפל בילד בן 5.5 ואישתי בבית חולים. לפי הרופאים יש בעיה לעובר, מכינים אותנו שיצא עובר לא תקין. למזלנו בדיקת מי שפיר תקינה. אין לי מושג מה היו ממליצים לנו לעשות ללא בדיקת מי השפיר. סוף שמיני, מחליטים לילד. צוואר הרחם פתוח לפי אולטרה סאונד. אנחנו לא נותנים לאף אחד לדחוף ידיים. ניתוח קיסרי, יוצאת תינוקת פגה. 1430 גרם. צריכה עזרה בנשימה. פרט לכך הכל בסדר. חמישה שבועות בפגיה והביתה במשקל 1900 גרם. היום יש לנו ילדה מקסימה מדהימה בת שנתיים וחודשיים. כל רגע משש השנים שניסינו, כל הפלה כל טיפול הפריה כל דבר היה שווה כדי לקבל את הילדה הזו. כמובן אין לשכוח את הילד בן 8 שעבר את כל התהליך הקשה יחד איתנו. הבאתי את הדברים ממש בקצרה. כל הפלה, כל טיפול, כל יום זה סיפור בפני עצמו. שיהיה בהצלחה לכולם. אל תתייאשו שווה לנסות שוב ושוב והרבה כוח רצון.
