9 שנים להתייתמותי/נו מיצחק רבין ז"ל

[Noam גורדון]

9 שנים להתייתמותי/נו מיצחק רבין ז"ל

אינני יודע מדוע עדיין לא הוזכר היום הנורא ההוא כאן אבל לי יש יום קשה היום, כמו בכל שנה. אני חושב שעל אבי לא בכיתי כמו בשבוע שנירצח יצחק רבין. וגם היום כמו לפני תשע שנים, אני יושב מולך הטלויזיה ובוכה כל כך הרבה וכל כך עמוק, כאילו לא חלפו השנים האלו. מימי לא ראיתי את אבי תאומי ז"ל בוכה. 39 שנים חייתי לצד אבי ולא ראיתי אותו מזיל דימעה למרות רגישותו הרבה כל כך והרוך הרב שבו והחום המדהים שלו. אני זוכר שנסענו כולנו לירושלים לפקוד את קבר רבין כמה ימים לאחר הרצח. אני זוכר את אבי מספר לי אחרי כל ביקור של יצחק רבין בקואופרטיב "דן" ולאחר שאירח אותו בקואופרטיב ובאין ספור שיחותש לנו, כמה אהב את האיש וכמה הזדהה עם התנהלותו, יושרו ודרכו. ואני זוכר ולעולם לא אשכח את דרכנו חזרה מירושלים באותו יום. ישבנו באוטו ושתקנו. לא יודע למה אבל אחרי שהמחשבה הזו ניקרה לי בראש שעות אמרתי פתאום לחלל האויר שצריך, מעבר ללהיות רשע ופנאט, להיות בור ברמה כה עמוקה כדי לרצוח את רבין עד שאליבי כמעט ומתפוצץ. ואז, ראיתי משהו שלא ראיתי מימי. הלב שלי ממש נדם לרגע למראה פרופיל פניו היפות של אבא שלי. ראיתי פנים שלוות שכמעט לא מסגירות כלום, למעט כיווץ שריר הלסת והתנפחות של רקתו, כשעל לחיו גולשת לה דימעה ומתחת למשקפיו ראיתי את פרופיל גלגל עינו המקיף עין ירוקה יפה, כשהוא ... אדמדם. והוא חש בכך שאני מביט בו ושלח את כף ידו, הסית מעלה לשברירון שניה את משקפיו ומחה את הדימעה. זו היתה הפעם היחידה שראיתי אותו כך ועכשיו כשאני נזכר בזה אני לא יכול להתאפק מלבכות שוב. וכך אני בוכה לי עכשיו. בוכה על שניהם ומתגעגע כ"כ לשניהם

 

[s h o o s h a]

תשע שנים בלעדיו

[אלמרה, נכון שהפורום אינו פורום פוליטי ואני מקווה שהשרשור הזה לא יימחק וכל אחד מאיתנו יוכל לספר את ועל רחשי לבו באשר לאיש אשר חייו נגדעו לפני 9 שנים. תודה מראש] 4.11.95 במהלך הסרט 'קרוקודייל דנדי' משודרת שקופית ש'מייד נעבור למבזק מיוחד'. המחשבה הראשונה- אלוהים, היה פיגוע בעצרת השלום. התסריט שיבוא מכאן ואילך ידוע לכולנו. אני הייתי צמודה לטלויזיה. עצביי מרוטים. עד לרגע הנורא בו נמסרה בשורת איוב. בכיתי. לא זוכרת מתי בכיתי כך מאז נפטרה אמי, לפני הרצח. לא בכיתי כך מאז הרצח. 6.11.95 אמור להיות אחד הימים השמחים בחיי. אני אמורה לחגוג יומולדת. במקום זה, ישובה, כמו כמעט כל עם ישראל, מול מסך הטלויזיה וצופה בקבורתו של האיש. הנאומים. הבכי... השקט... וכך, מידי שנה במשך 9 השנים האחרונות בלתי אפשרי לשכוח והחיוך הזה של האיש הנפלא ההוא החיוך התמים משהו ילדותי משהו מבויש צנוע בכל שישי בנובמבר כאשר אני מחייכת וחוגגת את יום הולדתי פינה בלבי בוכה... האיש ההוא מילים: נתן יונתן איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות למרגלות ההר נולד, ליד הנחל בחורף שר בין ערבות בוכיות בקיץ בין אורות בצעי המים לחמו שילח על פני הנחל לדגה מקני הסוף כרת לו עפיפון וכשהיה לאיש, מגבעולי הערבות הבוכיות נטה סוכה מאבן המבצר האפורה בנה לו בית על מי הנחל טחנה הקים זרע שדות, שלח אונו על פני הים באניות סוחר אך יש אשר יניח כלי מלאכתו ויהיה פתאום לאיש אחר איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות? למרגלות ההר נלד, ליד הנחל יידור פזור נפש על ההר או בבקעים. ובנופלו בבוקר לא עבות אחד על אדמתו יקנו לו אחוזת עולם ליד אמות המים השקטות איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות וכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות

 

[אלמרה]

כמובן שלא אמחק וזהו לא נושא פוליטי

יצחק רבין היה ונותר סמל לאומי. באותו ערב היינו במסעדה, לא השתתפנו בעצרת אבל בדרכינו הביתה בקרבת בית החולים "איכילוב", מצאנו עצמנו בפקק עצום בפתח בית החולים ומהקהל שמעתי "מודיעים ברדיו" וברדיו שמענו את הודעת "בשם ממשלת ישראל אני מצטער להודיע...." מצמרר... כואב ודואב נעלב עד כאב

 

[שילה1]

חגגנו יום הולדת.האורחים אך עזבו,

והטלפונים מחו"ל החלו להגיע,ואז מהארץ..... נצמדנו לטלויזיה. בכינו. זכורים בני הנוער בככרות,הנרות,ובעיקר-צמרמורת עוברת בי לזכר הכמו "עוצר" בשעת הלוויה. בלבי תקווה שלעולם ומעולם לא יקרה שנית! שילה בדמעה קטנה,ובתקווה לעתיד טוב יותר.