,,

[Hollow Years]

,,

שתדעו שאני תמיד קוראת את התגובות שלכם, למרות שאני לא מגיבה, אז תודה. משהו שיצא ממני עכשיו. --- השקיעות האלה מקסימות כל כך. יפות כל כך, לפעמים נדמה אפילו, שהן עשויות מקטיפה רכה, ואם אנסה לגעת בהן, ארגיש כאילו שנוגעת בצמר גפן רך ונעים. שקיעה תמיד היה סמל למשהו עדין, וכואב בשבילי. וכל כך אהבתי את זה. אהבתי את מגוון הצבעים, את האדום, והכתום, והורוד, ואף שקיעה לא הייתה דומה לזאת שקדמה לה, וזה היה כל כך מבולגן, אבל יחד עם זאת, כל כך יפה, עם השמש, שפתאום כבר לא מסנוורת, ונראת, כנועה כל כך. כל כך המון גוונים מעורבבים יחד, בדיוק כמו עירבוב הרגשות שמתרחש אצלי בפנים. השקיעות האלה מלאות ביופי בלתי נשכח, לא פלא שכולם אוהבים לצלם שקיעות, לתעד את הרגע הזה, לתעד את ה 10 דקות הצבעוניות והתמימות האלה, רגע לפני שהכל עוצם עיניים והופך לשחור. כל שקיעה כזאת מכילה את השקט שלי, אני רק צריכה יום אחד לקחת רשת, לתפוס אותה, ולהכניס לתוך הגוף. שקיעה. שקט. והמון הרים סגולים עומדים דוממים בתוך שלוות החיים. אם הייתי מסוגלת, הייתי לוקחת מכחול קטן, וסולם ארוך, והייתי עולה, לצייר את העצב שלי בכל רחבי השקיעה. השקיעה הזאת מכילה את השקט שאני זקוקה לו כל כך. להרגשה של בית. עולם של שלווה, בדיוק כמו שגן עדן צריך להיות. בדיוק מאחורי השקיעה, יום אחד, זה יהיה המקום, ששם תמצא אותי. --- לילה טוב.

 

[מתנות]

כתבת יפה מאוד.

אני מקווה שהעצב התפוגג קצת ושהיופי נשאר, רק עם חיוך.

 

[Hollow Years]

עוד אחד...../images/Emo122.gif

את עומדת על ההר הגבוה בעולם, ומנסה לגעת בירח, רק חבל, שכל הקרה שסובבת סביבך, הקפיאה לך את הידיים, אבל זה לא כל כך נורא, את ידעת שאין לך סיכוי בכל מקרה. ואו, תסתכלי על הלחיים שלך, הן כחולות כל כך, והגומות? מתו. נקברו בתוך הכפור. כל המאמץ שאגרת אי פעם, את מוציאה עכשיו, כדי לנסות לשפשף את הידיים, שמכוסות בשלוש וחצי שכבות של כפפות, מזרימה עליהן תוך כדי את חום הפה, שקופא, ברגע שיוצא אל אוויר העולם. החום האוהב שלך, שלא עזר כלל. פתאום, מיותר. אימלה, מה קרה לעיניים שלך? פתאום הן נוצצות כמו אבן קריסטל, זה נראה, ש... ברגע שתמצמצי, הן פשוט יסדקו ויתפוצצו. בסופו של דבר , הטמפ' ממשיכה לרדת, כי ככה זה כשעומדים על ההר הכי גבוה בעולם. קר. קר נורא. הדם שלך מפסיק לזרום. את יודעת, את מתחילה לאבד את צורת הבנאדם שבך, עכשיו, את מתחילה להיות יותר דומה לבובת חרסינה שברירית במיוחד. את בטח הספקת למות. כי ככה זה כשקר. גוף האדם צריך חיבוק. מילה טובה. עידוד. חום. עכשיו את סתם דומה לבובת חרסינה, ואם אגע בך עם קצה האצבע שלי, את פשוט תפלי על האדמה, ותתפוצצי לאלפי חתיכות קטנות. הבעיה היא, שבובה אני מסוגלת להדביק חזרה, אבל אף פעם לא יצא לי להדביק בחזרה בנאדם

 

[noosh]

../images/Emo29.gif

הניגוד הזה, בין הטיפוס על ההר לקפאון, מזכיר לי את ההרגשה הזאת לפעמים שאנחנו מקריבים המון בשביל להשיג את המטרות שלנו. ולפעמים אנחנו מגיעים למעלה ומרגישים כלכך, כלכך לבד. בובות חרסינה שבריריות נורא, יש להן את היופי המיוחד והעדין הזה, את השלמות הזאת, הטהורה, וכן - הן מתנפצות מהר. ואת מפחדת שהיא תתנפץ לך, כי אף אחד לא מחבק אותה, מחממם אותה, מחזיר את החיים פנימה. היא קפואה כמו בובה וזה מפחיד, זה עצוב כי זה מרגיש כמו מיליוני צבעים של רגשות שכלואים בתוך הגוף הבובתי הזה ולא מסוגלים למצוא את הדרך החוצה. והיא לבד. את אומרת שבובות חרסינה אפשר להדביק, ובני אדם לא. אני דווקא חושבת שגם בני אדם מתנפצים, המון, והם מדביקים את עצמם חזרה ונעזרים באנשים שידביקו אותם. לפעמים מספיקה מילה טובה או חיבוק, חום - כמו שכתבת, כדי להצליח לאחות אנשים.

 

[noosh]

../images/Emo42.gif

"יפה שקיעת שמש ללב עצוב"..... זה באמת עצוב, וכתבת את זה מקסים - העירוב של הצבעים בשמיים שמתמזג כ"כ נכון עם הרגשות בפנים. כל שקיעה כזאת מכילה את השקט שלי, אני רק צריכה יום אחד לקחת רשת, לתפוס אותה, ולהכניס לתוך הגוף. רק ש, Sunset doesn't last all evening, a mind can blow these clouds away.... אל תשכחי, אפשר לנסות גם לקחת את הצבעים האלה למקום מעשיר ונוגע לא רק בעצב, לדעת להסתכל פנימה ולתפסו את החום הזה, הרך והלא-צורב, ולגרום לו להתפשט בפנים. (קרדיטים לאנטואן דה סנט אכזיפרי, וג'ורג' האריסון, כמובן)