birth and death
New member
________ש י ר ן ______
טיילתי עם אמא, יד ביד בבית קברות הגדול של העיר. בין כל האבנים והכתוביות, התאריכים, הפרחים והתמונות הבחנתי בשמות יותר מכל. השמות קראו אלי, זעקו את השמות של הבעלים שלהם. ומי הבעלים של מי? חשבתי. הרי השם הוא זה שנשאר אחרון. לא הבנתי למה, למה הם קורנים באור בוהק כל כך. למה הם לוחשים בקול רם וצורם שכזה. עצרתי. נעמדתי במקום בהפתעה והחלקתי את היד מחוץ לאחיזתה של אמא. "מה קרה מתוק שלי?" היא שאלה בפליאה. הפנים שלה היו יבשות, לא כמו לפני חודש כשהיינו פה כדי לשים את שירן לישון. "למה יש בתי קברות?" שאלתי אותה. מסרב לזוז מהמקום עד שתיתן לי תשובה שתספק אותי. "זה בשביל השמות, רק בשביל שיזכרו את השמות" היא ענתה לי בלחש והפסיקה לדבר פתאום. היא שמה את המשקפי שמש הגדולות שלה והחזיקה את היד שלי חזק, משכה אותי לאיפה ששמנו את שירן, איפה ששמנו אותה לישון. עמדנו ליד שירן, כשאמא הלכה לדבר עם הדודות שלי ולבכות. ואני התישבתי ודיברתי איתה, עם אחותי הגדולה. עכשיו כבר היתה עליה אבן גדולה ועבה. כדי שיהיה לה חם בלילה. אולי כי אסור להכניס שמיכות לבית קברות. ועל האבן הגדולה היה את השם שלה. ש י ר ן . באותיות שחורות על האבן שעומדת. שאלתי אותה למה השם שלה שם, אבל היא לא ענתה לי. דוד עזרא אמר שצריך לשים אבן על המצבה כדי שהיא תרד ותשמע אותי. אבל אז לא הצלחתי לדבר כי ישר ירדו לי דמעות ולא רציתי לבכות, כדי להיות גיבור של אמא. כמו שהיא אמרה לי שאני. אז דמיינתי איך בשקט שירן שואלת אותי למה אני בוכה. "זה בגלל שדוד עזרא אמר את המילה מצבה, אני יודע מה זה, זה מה ששמים למי שמת" "אבל אני לא מתה, אני רק ישנה." "ומתי תקומי?... אני מתגעגע" "גם אני מתגעגעת... שמעתי אותך מקודם, אתה יודע? ששאלת את אמא למה יש בתי קברות. רוצה שאני אגלה לך? למה יש שמות על האבנים הגדולות שלנו...?" "כן" וחייכתי עם דמעות בעיניים וניגבתי את הפנים כמו גדול עם השרוול של החולצה. "אז קודם תגיד לי למה אתה לא רוצה לבכות" "זה בגלל שאמא אמרה שעכשיו אני יהיה הגיבור שלה. כי את הלכת להרבה זמן היא אמרה." דמיינתי שהיא אומרת שאני גיבור ומחבקת אותי. ואז היא מסתכלת לי בעיניים ומחבקת אותי מסביב למותניים "אז אתה יודע למה יש בתי קברות? זה כדי שאם ישכחו את כל השמות בעולם יום אחד אז יוכלו לבוא לכאן ולהיזכר בשמות. ככה אם לאמא תהיה עוד תינוקת והיא תשכח איך קוראים לילדות היא תוכל לבוא לפה ולהיזכר." "בשביל זה יש שמות על האבנים הגדולות?" "לא. בגלל זה יש שמות קטנים מאחורי המצבות." "אז בגלל זה עושים אבנים גדולות?..." ואז הרגשתי יד מלטפת לי את הראש. בהתחלה שמחתי נורא כי חשבתי שזאת שירן ושהכל חלום בכלל, אבל אז שמעתי את הקול של אמא... חיבקתי אותה ובכיתי... "נבוא לפה כל פעם שנשכח את השם של שירן?" שאלתי אותה... "נבוא לפה תמיד... כדי לא לשכוח בחיים..." היא הבטיחה והצמידה את הראש לי לבטן שלה לא באתי לשם יותר. בחיים. לא בחיים שלי ולא בחיים של אמא... 19.23 05.02.08
טיילתי עם אמא, יד ביד בבית קברות הגדול של העיר. בין כל האבנים והכתוביות, התאריכים, הפרחים והתמונות הבחנתי בשמות יותר מכל. השמות קראו אלי, זעקו את השמות של הבעלים שלהם. ומי הבעלים של מי? חשבתי. הרי השם הוא זה שנשאר אחרון. לא הבנתי למה, למה הם קורנים באור בוהק כל כך. למה הם לוחשים בקול רם וצורם שכזה. עצרתי. נעמדתי במקום בהפתעה והחלקתי את היד מחוץ לאחיזתה של אמא. "מה קרה מתוק שלי?" היא שאלה בפליאה. הפנים שלה היו יבשות, לא כמו לפני חודש כשהיינו פה כדי לשים את שירן לישון. "למה יש בתי קברות?" שאלתי אותה. מסרב לזוז מהמקום עד שתיתן לי תשובה שתספק אותי. "זה בשביל השמות, רק בשביל שיזכרו את השמות" היא ענתה לי בלחש והפסיקה לדבר פתאום. היא שמה את המשקפי שמש הגדולות שלה והחזיקה את היד שלי חזק, משכה אותי לאיפה ששמנו את שירן, איפה ששמנו אותה לישון. עמדנו ליד שירן, כשאמא הלכה לדבר עם הדודות שלי ולבכות. ואני התישבתי ודיברתי איתה, עם אחותי הגדולה. עכשיו כבר היתה עליה אבן גדולה ועבה. כדי שיהיה לה חם בלילה. אולי כי אסור להכניס שמיכות לבית קברות. ועל האבן הגדולה היה את השם שלה. ש י ר ן . באותיות שחורות על האבן שעומדת. שאלתי אותה למה השם שלה שם, אבל היא לא ענתה לי. דוד עזרא אמר שצריך לשים אבן על המצבה כדי שהיא תרד ותשמע אותי. אבל אז לא הצלחתי לדבר כי ישר ירדו לי דמעות ולא רציתי לבכות, כדי להיות גיבור של אמא. כמו שהיא אמרה לי שאני. אז דמיינתי איך בשקט שירן שואלת אותי למה אני בוכה. "זה בגלל שדוד עזרא אמר את המילה מצבה, אני יודע מה זה, זה מה ששמים למי שמת" "אבל אני לא מתה, אני רק ישנה." "ומתי תקומי?... אני מתגעגע" "גם אני מתגעגעת... שמעתי אותך מקודם, אתה יודע? ששאלת את אמא למה יש בתי קברות. רוצה שאני אגלה לך? למה יש שמות על האבנים הגדולות שלנו...?" "כן" וחייכתי עם דמעות בעיניים וניגבתי את הפנים כמו גדול עם השרוול של החולצה. "אז קודם תגיד לי למה אתה לא רוצה לבכות" "זה בגלל שאמא אמרה שעכשיו אני יהיה הגיבור שלה. כי את הלכת להרבה זמן היא אמרה." דמיינתי שהיא אומרת שאני גיבור ומחבקת אותי. ואז היא מסתכלת לי בעיניים ומחבקת אותי מסביב למותניים "אז אתה יודע למה יש בתי קברות? זה כדי שאם ישכחו את כל השמות בעולם יום אחד אז יוכלו לבוא לכאן ולהיזכר בשמות. ככה אם לאמא תהיה עוד תינוקת והיא תשכח איך קוראים לילדות היא תוכל לבוא לפה ולהיזכר." "בשביל זה יש שמות על האבנים הגדולות?" "לא. בגלל זה יש שמות קטנים מאחורי המצבות." "אז בגלל זה עושים אבנים גדולות?..." ואז הרגשתי יד מלטפת לי את הראש. בהתחלה שמחתי נורא כי חשבתי שזאת שירן ושהכל חלום בכלל, אבל אז שמעתי את הקול של אמא... חיבקתי אותה ובכיתי... "נבוא לפה כל פעם שנשכח את השם של שירן?" שאלתי אותה... "נבוא לפה תמיד... כדי לא לשכוח בחיים..." היא הבטיחה והצמידה את הראש לי לבטן שלה לא באתי לשם יותר. בחיים. לא בחיים שלי ולא בחיים של אמא... 19.23 05.02.08
