a case of
דרך נחלאות לבד. בלי חברים-תיירים לטייל איתם, לשמוע, לספר. בשוק, עוברת בחנויות המוכרות, נשאבת סמטה לא מזוהה מושכת אותי אליה כאילו אביא איתי אוויר לאבנים הצפופות. העצב מורגל בי אבל אני ממשיכה ללכת. לשבריר שניה זה הרגיש כמו אתה מחכה לי בבית הירושלמי ההוא, שאחזור הביתה היום אני יודעת שגם העצב הזה הוא העצב שלי ולא נבע ממך ויש בזה משהו מנחם. (אלוהים ריחם עלינו באותו חורף שהיה ממילא קר, ולא היה שלג) היום אני יודעת. שלא יכולתי לקחת את כולך ועדיין לעמוד על רגליי. בגן סאקר העצים שראו אותי שרה בסוף אותו חורף, נקרעת, שהכל יהיה בסדר ושמעו אותי בתחילת הקיץ משתזפת, נחה, מחליטה לומר לך שלום אחרון. הם בסוף הקיץ והזיכרון שלי הולך לעצי הר הצופים: ההורים הראשונים שלי בירושלים הקיץ מגליד את הכאב עוד לפני שהוא מספיק להתפרץ הגוף שלי לא יודע לשמור עצב בבטן ועל שמחה אכתוב כשאוכל שוב לרוץ (taste so bitter bitter and so sweet הזיכרון הזה החיים האלה הירושלים הזו שמקיפה אותי במעגלים על מעגלים מסתובבת ונכרכת סביבי) אי שם בקצה נזרעים זרעי הפניה הבאה אנשים עוצרים אותי לשלום מברכים, מבקשים, להכל אני מסרבת זה לא שאני לא מאמינה באהבה אני פשוט לא מאמינה שהיא יכולה להתקיים כרגע והדרך מתרחקת מהעירסול הצפוף המלא ריחות של חוץ ופנים, של שוק ועצים ושקיעה איטית, רחוק מנחלאות.
דרך נחלאות לבד. בלי חברים-תיירים לטייל איתם, לשמוע, לספר. בשוק, עוברת בחנויות המוכרות, נשאבת סמטה לא מזוהה מושכת אותי אליה כאילו אביא איתי אוויר לאבנים הצפופות. העצב מורגל בי אבל אני ממשיכה ללכת. לשבריר שניה זה הרגיש כמו אתה מחכה לי בבית הירושלמי ההוא, שאחזור הביתה היום אני יודעת שגם העצב הזה הוא העצב שלי ולא נבע ממך ויש בזה משהו מנחם. (אלוהים ריחם עלינו באותו חורף שהיה ממילא קר, ולא היה שלג) היום אני יודעת. שלא יכולתי לקחת את כולך ועדיין לעמוד על רגליי. בגן סאקר העצים שראו אותי שרה בסוף אותו חורף, נקרעת, שהכל יהיה בסדר ושמעו אותי בתחילת הקיץ משתזפת, נחה, מחליטה לומר לך שלום אחרון. הם בסוף הקיץ והזיכרון שלי הולך לעצי הר הצופים: ההורים הראשונים שלי בירושלים הקיץ מגליד את הכאב עוד לפני שהוא מספיק להתפרץ הגוף שלי לא יודע לשמור עצב בבטן ועל שמחה אכתוב כשאוכל שוב לרוץ (taste so bitter bitter and so sweet הזיכרון הזה החיים האלה הירושלים הזו שמקיפה אותי במעגלים על מעגלים מסתובבת ונכרכת סביבי) אי שם בקצה נזרעים זרעי הפניה הבאה אנשים עוצרים אותי לשלום מברכים, מבקשים, להכל אני מסרבת זה לא שאני לא מאמינה באהבה אני פשוט לא מאמינה שהיא יכולה להתקיים כרגע והדרך מתרחקת מהעירסול הצפוף המלא ריחות של חוץ ופנים, של שוק ועצים ושקיעה איטית, רחוק מנחלאות.