אלבום גדול
אמנם פחות אהוב עלי מקודמו TPATGOD אבל עדיין יצירה נהדרת. רוג'ר (או אולי דיוויד??) אמר פעם שמכאן הם החלו לבנות את כל הצליל שלהם שהתפתח עד ל final cut. האווירה היא עדיין פסיכדלית יותר מאשר "פרוגרסיבית" (זה רק 1968) אך פחות עליזה והזויה, זאת בעיקר בגלל היעדרותו של סיד שהיה כבר עם רגל אחת בחוץ בזמן הזה. רוג'ר וריק מתבטאים הרבה יותר מבעבר והם המעצבים העיקריים של האלבום. אולי לא במקרה השיר האחרון שסיד הקליט במסגרת הלהקה מופיע אחרון באלבום.
