עיוורון לימודים הופך לעיוורון החיים
לאיתי שלום אני מאוד שמחה שהעלית נושא מאוד כאוב - טיפול בדיסלקטים לאחר גיל 18. בבית הספר מתביעים לילד חותמת, גורמים לו לתסכול, להרגשה של שונות, במקרה הטוב הוא מקבל הקלות ובסופו של דבר מי שמאוד מאוד רוצה ויש לו גם תמיכה מהבית והחברה - יעבור בצורה זו או אחרת את הבגרויות וחלק אף יצליח מאוד. בבית הספר לא מטפלים בבעיה. אנשי החינוך אומרים שדיסלקציה אי אפשר לשנות, צריך לחיות איתה ולכן, אם מטפלים, מטפלים בתוצאה - ילד שקשה לו לקרוא - יחזרו איתו על הקניית הקריאה בשיטה אחרת. אך הבעיה לא נפתרת. השקעה רבה של הילד - היא זו שמניבה תוצאות. השאלה רק על חשבון מי ומה. כשהילדים חוזרים הביתה מהצבא ( וגם בצבא לא כולם יכולים לממש את יכולתם) ורוצים להתחיל ללמוד - הם עומדים שוב בפני אותה הבעיה - הקלות יש - אבל הן לא תמיד ממש עוזרות וצריך המון רצון וממון כדי להצליח. וחבל. היום לאחר, שעברתי בעצמי את הסיוט שנקרא בית הספר, שסיימתי בהצטיינות ב.א. באנגלית, שגידלתי 3 ילדים דיסלקטים, שהייתי זמן קצר מורה לאנגלית בבית הספר, שאני מלמדת אנגלית לדיסלקטים - אני יודעת שדיסלקציה הוא מונח שהותבע על ידי אנשי החינוך. כולנו דיסלקטים בתחום מסויים בחיינו. לכולנו - לכל ה``חכמים`` שביננו יש איזשהו עיוורון למידה. הסיבה ל``דיסלקציה`` נובעת מטראומה רגשית או גופנית שהילד עבר בהיותו רך בשנים, הגוף והמוח מנסים לשמור עליו ולכן נמנעים מעימות נוסף שכזה וכך נוצר עיוורון בתחום מסויים. רק אם נשחרר את הטראומה הראשונית הזאת, לא נצטרך עוד שום מורה פרטי, בשום מקצוע. אם לא ניגע בגורם עצמו - עיוורון הלימודים יהפוך לעיוורון של החיים. וירדוף אחרינו לכל מקום. אנחנו גם בחיים לא נמצא את מלוא הפוטנציאל שלנו. לדעתי, אין כמו קינסיולוגיה חינוכית - לטיפול בדיסלקטים. כל טיפול הוא חוויה המבוססת על משחקי מוח, פרחי בך מותאמים לאדם הספציפי ועבודה רגשית עמוקה המסתיימת תמיד בהרגשה טובה. סליחה על התגובה הארוכה, אבל פה נגעת בנקודה שמאוד קרובה ללבי. מאיה
תודה מראש - איתי