All American Hero ../images/Emo91.gif
כתבתי את ההודעה הזו בפורום אחר, אבל מאחר וראיתי כאן שבוע חצוצרנים, אז אני מקווה שאצליח לעניין גם אתכם: הדיסקים שהזמנתי התחילו לטפטף, וראשון הגיע אלי היום All American Hero של מארסליס, וכבר הספקתי לשמוע אותו מספר רב של פעמים. הההקלטה הזו מוזרה למדי, מרסליס מנגן עם ההרכב השלם של ה-Massangers כולל Art Blakey. לכאורה נראה כי הוא נגן צד שקודם לקידמת הבמה להקלטה הזו (כמו צ´רלי פארקר בהקלטה ההסטורית מ-44, כאשר Tiny Grimes נתן לו לתפוס את מרכז ההקלטה ואת מרבית קטעי הסולו). אלא שכאן שומעים בברור שמרסליס הוא המוביל ולא בכדי האלבום הזה הוא תחת שמו. רבות הישוו בין מרסליס לבין דיוויס, רציתי להמנע, אבל מאחר ואני שומע בימים האחרונים את הסט של מיילס בפרסטיז´ ללא הרף, אני לא יכול להמנע מן ההשוואה. אלא שכאן ההשוואה אינה הוגנת, כל הקטעים אינם של מרסליס, הלהקה אינה שלו ולכן אי אפשר לשפוט אותו על חיבור, על הרמוניה ועל גיבוש להקה. למעשה מרסליס הולך באלבום הראשון שלו על בטוח : מתחיל עם One by One, עובר ל-Funny Valentine ממשיך עם Round Midnight, ולפני סיום מבצע ביצוע אדיר ל-Time will Tell. אז על מה ניתן לשפוט אותו? הוא נולד ב-61, האלבום הוקלט ב-80, מה שאומר שהוא בן 19 בלבד. הוא מושך קטעי נגינה ארוכים, עובד בתזמון מושלם עם ההרכב שאיתו כאילו הוא מנגן כבר 20 שנה. הוא וויטואוז ברמה שלא תיאמן, ואני חוזר: ברמה שלא תיאמן. מאחר ואלו אינם קטעים שלו, והוא אינו כנוע (עדין) לתכתיבי הג´אז המודרני, הוא מרשה לעצמו להתפרע - ורבותי,איזו התפרעות זו! קטעי הסולו מאחרים את זמנם, נראה כאילו הוא היה משתלב יפה אם היה חי 10-15 שנה קודם. אין לו בעיה לתפוס אוויר ולרוץ דקה שלמה בטונים שמיילס ממעט לבקר בהם. סיכום: מי שמעוניין להכנס ולנסות להבין את התופעה ששמה ווינטון מרסליס, להבין מה יש בו שכל כך הכעיס את מיילס דיוויס בערוב ימיו, מי שרוצה לחוש קנאה בנער בן 19 שמוביל הרכב ומאחוריו מנגנים (שימו לב) Art Blakey, Bobby Watson , James Williams , Charles Fambrough - מוזמן בהחלט לרכוש את האלבום הנפלא הזה. החומר בטוח, ההרכב מצויין והשם ווינטון מרסליס אינו מתקשר כלל עם הג´אז המודרני וכל חסרונותיו.
כתבתי את ההודעה הזו בפורום אחר, אבל מאחר וראיתי כאן שבוע חצוצרנים, אז אני מקווה שאצליח לעניין גם אתכם: הדיסקים שהזמנתי התחילו לטפטף, וראשון הגיע אלי היום All American Hero של מארסליס, וכבר הספקתי לשמוע אותו מספר רב של פעמים. הההקלטה הזו מוזרה למדי, מרסליס מנגן עם ההרכב השלם של ה-Massangers כולל Art Blakey. לכאורה נראה כי הוא נגן צד שקודם לקידמת הבמה להקלטה הזו (כמו צ´רלי פארקר בהקלטה ההסטורית מ-44, כאשר Tiny Grimes נתן לו לתפוס את מרכז ההקלטה ואת מרבית קטעי הסולו). אלא שכאן שומעים בברור שמרסליס הוא המוביל ולא בכדי האלבום הזה הוא תחת שמו. רבות הישוו בין מרסליס לבין דיוויס, רציתי להמנע, אבל מאחר ואני שומע בימים האחרונים את הסט של מיילס בפרסטיז´ ללא הרף, אני לא יכול להמנע מן ההשוואה. אלא שכאן ההשוואה אינה הוגנת, כל הקטעים אינם של מרסליס, הלהקה אינה שלו ולכן אי אפשר לשפוט אותו על חיבור, על הרמוניה ועל גיבוש להקה. למעשה מרסליס הולך באלבום הראשון שלו על בטוח : מתחיל עם One by One, עובר ל-Funny Valentine ממשיך עם Round Midnight, ולפני סיום מבצע ביצוע אדיר ל-Time will Tell. אז על מה ניתן לשפוט אותו? הוא נולד ב-61, האלבום הוקלט ב-80, מה שאומר שהוא בן 19 בלבד. הוא מושך קטעי נגינה ארוכים, עובד בתזמון מושלם עם ההרכב שאיתו כאילו הוא מנגן כבר 20 שנה. הוא וויטואוז ברמה שלא תיאמן, ואני חוזר: ברמה שלא תיאמן. מאחר ואלו אינם קטעים שלו, והוא אינו כנוע (עדין) לתכתיבי הג´אז המודרני, הוא מרשה לעצמו להתפרע - ורבותי,איזו התפרעות זו! קטעי הסולו מאחרים את זמנם, נראה כאילו הוא היה משתלב יפה אם היה חי 10-15 שנה קודם. אין לו בעיה לתפוס אוויר ולרוץ דקה שלמה בטונים שמיילס ממעט לבקר בהם. סיכום: מי שמעוניין להכנס ולנסות להבין את התופעה ששמה ווינטון מרסליס, להבין מה יש בו שכל כך הכעיס את מיילס דיוויס בערוב ימיו, מי שרוצה לחוש קנאה בנער בן 19 שמוביל הרכב ומאחוריו מנגנים (שימו לב) Art Blakey, Bobby Watson , James Williams , Charles Fambrough - מוזמן בהחלט לרכוש את האלבום הנפלא הזה. החומר בטוח, ההרכב מצויין והשם ווינטון מרסליס אינו מתקשר כלל עם הג´אז המודרני וכל חסרונותיו.