And I have the sense to recognize that
.That I dont know how to let you go כבר אין לי באמת מילים, אז החלטתי פשוט לכתוב לך, אולי כן ייצא מזה משהו. עדיף על ללכת לישון, לא? אני במילא לא ממש נרדמת. (לפעמים אני חושבת שזה כבר יותר מדי). היא אמרה לי היום שהיא לא תהיה בבית עד ראש השנה, ושניפגש כבר בחג. אז אמרתי לה שראש השנה זה עוד מלא זמן והיא צחקה עלי ואמרה "מה פתאום, זה עוד 10 ימים". (איך תמיד יש לי נטייה לא לדעת/ לשכוח את הדברים האלה). אמא רוצה שנעשה את החג פה, וזה קצת מפחיד אותי, כי יהיו פחות אנשים מבדר"כ. וכשיש פחות אנשים יש פחות רעש ופחות דברים-אחרים-להתמקד-בהם, ומרגישים כמה אתה חסר, אנחנו תמיד אצלם בחגים כי תמיד יש שם המון אנשים ורעש ושמחה ואי אפשר לשמוע את העצב הזה, זה דוחק אותו הצידה, מחליש את הווליום שלו, ורק ככה אפשר לעבור את זה כי אחרת הייתי מתפרקת (יש משהו בימים האלה שמדגיש את ה-אין- הזה כלכך). ויש לי כלכך הרבה לספר לך, כ"כ הרבה שינויים ואפילו סתם דברים סתמיים, והייתי רוצה לספר לך הכל, ולעזאזל עם זה. אז עוד חודש אני טסה לקצת ושבוע אח"כ אני עוזבת את הבית ושבוע אח"כ אני מתחילה ללמוד, והייתי מספרת לך איך אני מתה מפחד, ואיך אני לא בטוחה, ואיך כל זה יוצא בדיוק על האזכרה שלך והתאריך, ושאני מרגישה שאין לי כוח להתמודד עם הכל ביחד, או אפילו רק עם החלקים היותר שמחים שבזה. אין לי כוח. תמיד כשצריך להתחיל משהו חדש אני חושבת ש"עד אז כבר יהיה בסדר..", אבל לא, כל שנה זה עדיין ככה, ואולי אף פעם לא יהיה קל יותר. אולי אחרי 9 שנים זה כבר לא נהיה קל יותר, אולי זה תמיד יישאר ככה, בעוצמות האלה, וזה לא שזה הכי נורא- יכול להיות יותר גרוע מזה- לפעמים באמת יש יותר גרוע מזה- אולי אני צריכה ללמוד לבנות את החיים שלי מסביב, כשזה שם, ותמיד יהיה שם, במיוחד בתקופות האלה ובתאריכים מסוימים, כי אולי זה לא יהיה קל יותר. אני תמיד מחכה שזה יהיה קל יותר בשביל שאני אוכל להתקדם הלאה בחיים, ואולי כבר נמאס לי לחכות, ואני אמשיך בחיים שלי גם אם לא התגברתי על המוות שלך...? (אני כבר לא מאמינה שאני אי פעם אתגבר באמת. ייאוש...? לא ממש. הייתי אומרת השלמה, אבל זה מפחיד אותי מדי). Strange" Thought I knew you well Thought I had read the sky Thought I had read a change in your eyes so strange Woke up to a world that I am not a part except when I can play "its stranger אתה כל הזמן שם, בימים האחרונים. וזה קצת מפחיד אותי, כי היתה תקופה עכשיו שזה היה פחות, והנה, שוב. ואני לא ממש יודעת מה הסיבה לזה. אני יכולה לשער אולי, ועדיין. אתה כל הזמן שם ואני לא יודעת מאיפה זה בא פתאום. אני יכולה למצוא אותך בכל שיר שאני שומעת, אפילו אם אין לו שום קשר אליך. פתאום תהיה מילה שתזכיר או גיטרה אקוסטית ברקע, או שאני סתם אחשוב עליך באותה השניה. (וזה גם קורה הרבה יותר מדי בזמן האחרון). כל פעם אני מופתעת מחדש מאיך שזה יכול למוטט באותו הרגע (הייתי אמורה להתרגל כבר, לא?) החליטו להעניק את 'אות המופת' לרופא שנהרג איתו, ואני אהיה אגוצנטרית לרגע ובמקום לשמוח בשביל זכרו אני רק אגיד שזה מפחיד אותי איך כל אזכור של הלילה ההוא גורם לי להרגיש רע כ"כ, גם שנה וחודש אחרי (זה טריגרי כמעט כמו להיזכר בהופעה של טורי). זה תמיד מרגיש שאני מוציאה מפרופורציות, אבל לך תתווכח עם הרגשות, תמיד כשיש משהו שמזכיר לי אותו (ולא בפעמים שאני מזוכיסטית ונזכרת לבד), ואני לא מוכנה לזה באותו הרגע (אני אף פעם לא באמת מוכנה), זה כואב כמעט כמו לגלות שהיה לך את הדיסק של ג'וני מיטשל עם ה-3 שירים שאני אוהבת, ולא ידעתי על זה עד לפני שבועיים. (it doesn't take much). It's not like I can't" feel you still but strange what I will leave behind you call me one more time "but now I must be leaving (טורי. הוצא קצת מהקשרו, אבל שיהיה.)
.That I dont know how to let you go כבר אין לי באמת מילים, אז החלטתי פשוט לכתוב לך, אולי כן ייצא מזה משהו. עדיף על ללכת לישון, לא? אני במילא לא ממש נרדמת. (לפעמים אני חושבת שזה כבר יותר מדי). היא אמרה לי היום שהיא לא תהיה בבית עד ראש השנה, ושניפגש כבר בחג. אז אמרתי לה שראש השנה זה עוד מלא זמן והיא צחקה עלי ואמרה "מה פתאום, זה עוד 10 ימים". (איך תמיד יש לי נטייה לא לדעת/ לשכוח את הדברים האלה). אמא רוצה שנעשה את החג פה, וזה קצת מפחיד אותי, כי יהיו פחות אנשים מבדר"כ. וכשיש פחות אנשים יש פחות רעש ופחות דברים-אחרים-להתמקד-בהם, ומרגישים כמה אתה חסר, אנחנו תמיד אצלם בחגים כי תמיד יש שם המון אנשים ורעש ושמחה ואי אפשר לשמוע את העצב הזה, זה דוחק אותו הצידה, מחליש את הווליום שלו, ורק ככה אפשר לעבור את זה כי אחרת הייתי מתפרקת (יש משהו בימים האלה שמדגיש את ה-אין- הזה כלכך). ויש לי כלכך הרבה לספר לך, כ"כ הרבה שינויים ואפילו סתם דברים סתמיים, והייתי רוצה לספר לך הכל, ולעזאזל עם זה. אז עוד חודש אני טסה לקצת ושבוע אח"כ אני עוזבת את הבית ושבוע אח"כ אני מתחילה ללמוד, והייתי מספרת לך איך אני מתה מפחד, ואיך אני לא בטוחה, ואיך כל זה יוצא בדיוק על האזכרה שלך והתאריך, ושאני מרגישה שאין לי כוח להתמודד עם הכל ביחד, או אפילו רק עם החלקים היותר שמחים שבזה. אין לי כוח. תמיד כשצריך להתחיל משהו חדש אני חושבת ש"עד אז כבר יהיה בסדר..", אבל לא, כל שנה זה עדיין ככה, ואולי אף פעם לא יהיה קל יותר. אולי אחרי 9 שנים זה כבר לא נהיה קל יותר, אולי זה תמיד יישאר ככה, בעוצמות האלה, וזה לא שזה הכי נורא- יכול להיות יותר גרוע מזה- לפעמים באמת יש יותר גרוע מזה- אולי אני צריכה ללמוד לבנות את החיים שלי מסביב, כשזה שם, ותמיד יהיה שם, במיוחד בתקופות האלה ובתאריכים מסוימים, כי אולי זה לא יהיה קל יותר. אני תמיד מחכה שזה יהיה קל יותר בשביל שאני אוכל להתקדם הלאה בחיים, ואולי כבר נמאס לי לחכות, ואני אמשיך בחיים שלי גם אם לא התגברתי על המוות שלך...? (אני כבר לא מאמינה שאני אי פעם אתגבר באמת. ייאוש...? לא ממש. הייתי אומרת השלמה, אבל זה מפחיד אותי מדי). Strange" Thought I knew you well Thought I had read the sky Thought I had read a change in your eyes so strange Woke up to a world that I am not a part except when I can play "its stranger אתה כל הזמן שם, בימים האחרונים. וזה קצת מפחיד אותי, כי היתה תקופה עכשיו שזה היה פחות, והנה, שוב. ואני לא ממש יודעת מה הסיבה לזה. אני יכולה לשער אולי, ועדיין. אתה כל הזמן שם ואני לא יודעת מאיפה זה בא פתאום. אני יכולה למצוא אותך בכל שיר שאני שומעת, אפילו אם אין לו שום קשר אליך. פתאום תהיה מילה שתזכיר או גיטרה אקוסטית ברקע, או שאני סתם אחשוב עליך באותה השניה. (וזה גם קורה הרבה יותר מדי בזמן האחרון). כל פעם אני מופתעת מחדש מאיך שזה יכול למוטט באותו הרגע (הייתי אמורה להתרגל כבר, לא?) החליטו להעניק את 'אות המופת' לרופא שנהרג איתו, ואני אהיה אגוצנטרית לרגע ובמקום לשמוח בשביל זכרו אני רק אגיד שזה מפחיד אותי איך כל אזכור של הלילה ההוא גורם לי להרגיש רע כ"כ, גם שנה וחודש אחרי (זה טריגרי כמעט כמו להיזכר בהופעה של טורי). זה תמיד מרגיש שאני מוציאה מפרופורציות, אבל לך תתווכח עם הרגשות, תמיד כשיש משהו שמזכיר לי אותו (ולא בפעמים שאני מזוכיסטית ונזכרת לבד), ואני לא מוכנה לזה באותו הרגע (אני אף פעם לא באמת מוכנה), זה כואב כמעט כמו לגלות שהיה לך את הדיסק של ג'וני מיטשל עם ה-3 שירים שאני אוהבת, ולא ידעתי על זה עד לפני שבועיים. (it doesn't take much). It's not like I can't" feel you still but strange what I will leave behind you call me one more time "but now I must be leaving (טורי. הוצא קצת מהקשרו, אבל שיהיה.)
