And there's too much going on.
זה לא רק שאני לא מבינה,זה גם שאת לא מבינה. ואיך אפשר בכלל להמשיך להתקיים כשכל כך הכאבת,בלי לדעת. בלי לדעת או לראות אותי,הייתי כמו צל קטן עלוב ומסכן. ורציתי לבכות. באמת שרציתי לבכות, אבל לבכות זה אומר תשומת לב,ותשומת לב אומרת שתשאלי מה קרה,ואת זה אני לא מוכנה לספר. למרות שאני רוצה. למרות שאני צריכה,כי לשמור הכול בבטן מכאיב לי. וכבר נגמר לי המקום,ונגמרו לי המילים שיכולות לבטא את המועקה שנעוצה לי בגרון. כמו שיפוד חד שמסרב לצאת,וכל הכוח שבעולם לא יוציא אותו משם. ומהגרון זה מתפשט בכל הגוף,בעיקר בבטן. חשבתי שסמים אלכוהול וסיגריות יפתרו משהו,אבל אפילו כשאני על השפעת דברים זה כואב,ואני מרגישה את המועקה הזאת יותר חזק, פעימות מטורפות בכל הגוף,הפה מתייבש לי,ואין לאן לברוח. אני רוצה לצעוק, 'תציל אותי! בבקשה!' ואני לא מסוגלת לדבר. הפה שלי כל כך יבש שכל המים שבעולם לא יצילו אותי. ואז זה עובר. בבת אחת,כאילו כלום לא קרה. אבל המועקה הזאת,היא נשארת. היא שם כשאני הולכת לישון,היא שם כשאני מנסה להירדם ולא מצליחה,היא שם כשאני נרדמת סוף סוף לכמה שעות מסכנות,והיא שם כשאני מתעוררת. והמחשבות שלי לא מרפות מזה. וזה דפוק כל כך שאי אפשר פשוט למחוק אנשים. שאי אפשר ללחוץ על כפתור delete ופשוט לא לזכור שום דבר. שום רגע,שום זכרון טוב,כי דווקא הזכרונות הטובים ממך הכי מכאיבים לי. ואני יודעת שזה יעבור,שמתישהו אני פשוט אפסיק לזכור,ושלא תכאיב כל כך המחשבה עלייך,אבל בנתיים,בנתיים אני פשוט לא מסוגלת להמשיך. אני לוחצת בכוח על delete ושום דבר לא קורה. Days like this I don't know what to do with myself.
זה לא רק שאני לא מבינה,זה גם שאת לא מבינה. ואיך אפשר בכלל להמשיך להתקיים כשכל כך הכאבת,בלי לדעת. בלי לדעת או לראות אותי,הייתי כמו צל קטן עלוב ומסכן. ורציתי לבכות. באמת שרציתי לבכות, אבל לבכות זה אומר תשומת לב,ותשומת לב אומרת שתשאלי מה קרה,ואת זה אני לא מוכנה לספר. למרות שאני רוצה. למרות שאני צריכה,כי לשמור הכול בבטן מכאיב לי. וכבר נגמר לי המקום,ונגמרו לי המילים שיכולות לבטא את המועקה שנעוצה לי בגרון. כמו שיפוד חד שמסרב לצאת,וכל הכוח שבעולם לא יוציא אותו משם. ומהגרון זה מתפשט בכל הגוף,בעיקר בבטן. חשבתי שסמים אלכוהול וסיגריות יפתרו משהו,אבל אפילו כשאני על השפעת דברים זה כואב,ואני מרגישה את המועקה הזאת יותר חזק, פעימות מטורפות בכל הגוף,הפה מתייבש לי,ואין לאן לברוח. אני רוצה לצעוק, 'תציל אותי! בבקשה!' ואני לא מסוגלת לדבר. הפה שלי כל כך יבש שכל המים שבעולם לא יצילו אותי. ואז זה עובר. בבת אחת,כאילו כלום לא קרה. אבל המועקה הזאת,היא נשארת. היא שם כשאני הולכת לישון,היא שם כשאני מנסה להירדם ולא מצליחה,היא שם כשאני נרדמת סוף סוף לכמה שעות מסכנות,והיא שם כשאני מתעוררת. והמחשבות שלי לא מרפות מזה. וזה דפוק כל כך שאי אפשר פשוט למחוק אנשים. שאי אפשר ללחוץ על כפתור delete ופשוט לא לזכור שום דבר. שום רגע,שום זכרון טוב,כי דווקא הזכרונות הטובים ממך הכי מכאיבים לי. ואני יודעת שזה יעבור,שמתישהו אני פשוט אפסיק לזכור,ושלא תכאיב כל כך המחשבה עלייך,אבל בנתיים,בנתיים אני פשוט לא מסוגלת להמשיך. אני לוחצת בכוח על delete ושום דבר לא קורה. Days like this I don't know what to do with myself.