at the corners of the world

behappy

New member
at the corners of the world

אל תתנו לי יותר מזה כשהשמים נסגרים אל תתנו לי יותר מזה כשאין לי איך אין לי איך כשמישהו מספר לך על כאב לא ברור, לא ידוע, לא נתפס: זה אפילו לא נוגע בפינה שבה אני רוצה לעזור. זה פשוט כואב כמו שכואב להסתכל על מוות בעיניים, כמו שכואב להחזיק קור בין הידיים אני פשוט רוצה לצאת החוצה להחזיק כמה שיותר אוויר בבטן, ולעוף מעל הדם והשרירים הדואבים והשעון שמתקתק לאחור. הנה חורף של שינויים מקופלים בין פינות של דשא, [והמשאלה של תחילת השבוע- שמחות קטנות כמו זנבי לטאות בין פינות בניינים] והידיים שלי קופאות מקור ומספרות לי על לרפות את האחיזה [מתי נחת בפעם האחרונה? מתי נכנסת הביתה?] העיגולים השחורים והדשא בשיער והגוף המתכווץ- אלה מספרים מאיפה אני באה ואני לא מנחשת לאן. calling for my soul) at the corners of the world i know she's playing poker (with the rest of the stragglers -טורי.
 

behappy

New member
וקרדיט,

לשיר הזה: http://benyehuda.org/rachel/Rac031.html כי אמנם אני צריכה לפעמים לנשום פה כלכך חזק אבל לפחות מתחילים את השבוע עם מילים שנותנות לי עוד אוויר. עכשיו לצרוח וללכת לעצים.
 

behappy

New member
לא יקפוץ נכון?

גם חורים שנפערו מזמן כואבים כשנושפים עליהם אוויר. יש חור בתוך הלב שלי. כיסיתי בעלים יבשים, בכאב, בחיפוש. כיסיתי בשמחת חיים, מילאתי בתנועות ריקוד, באהבה לאנשים, באהבה שקיבלתי מאנשים, במרק שאבא מכין, בזיכרונות מלפני עשרים שנה, בטיולי גשם, בחיפושים אחרי קשת, במוזיקה-מוזיקה-מוזיקה [אני שומעת את התקליט שיש לך בבית של קט סטיבנס בגירסה צרובה במחשב. פעם כמה אנשים קראו לי ליליווייט, ולעולם לא אשנא את הסתיו של ויואלדי]. כיסיתי בהערכה של אנשים אחרים, בהישגים, בבנייה של עצמי. כיסיתי בגדילה. כיסיתי באדמה חדשה. אפילו באדמה חדשה. זה לא קל, ללקט גרגרי אדמה חדשה לחלוטין ולשים שם, איפה שנמצא החור. כיסיתי ברוח וכשהרוח נשבה חזק מדי התחילו הכאבים. הרוחות בעיר הזו נושבות ונושבות. ונשברות במקומות שהבית שלי לא מגיע אליהם. הבית שלך? יש לך אחד כזה?- פה, בגב. כל החוליות כולן, כולל הדיסקוס שנדפק: זה כואב, שאין לך מה שאת רוצה בדיוק. זה כואב, ואלה הם החיים. לחיות עם הכאב הזה. לדעת שהוא עונתי, ויגיע בדיוק מתי שהוא צריך להגיע אצלך. להבין שהגוף והנפש אצלך מחוברים יותר ממה שאת בעצמך יכולה לתאר. לכתוב את כל זה כשאת אוכלת את הלבן של התפוז בדיוק כמו שלמדת ממנה. ממנה- מאמא. תגידי את זה. תשרפי את זה על העור שלך- אמא, זה מה שחסר לך. נכון? אמא כמו שהיית רוצה. [עכשיו לכי תקעקעי על עצמך עץ. שיצמח ויצמח ויצמח] עכשיו לכי קחי טייגר איי אדומה. שתבער ותחמם. עכשיו קבלי מה שאת יכולה לקבל, את החיבוק, את הנוכחות, את האנשים שנמצאים. את מי שנותן לך יד. יש לי חור. למה יש לי חור? כי אין לי בדיוק מה שאני רוצה. כי אין לי אמא בדיוק כמו שהייתי רוצה. אז אין. למי בכלל יש? ולמה את מסתכלת רק על מה שאין? והיא נמצאת והייתה שם, אז מה אם היא לא עכשיו. אז מה אם היא שומעת איך את בוכה כי יש מישהי בת שלושים עם פרקינסון ואת לא מצליחה להבין או להתמודד עם זה, אז מה אם היא שומעת שנקעת את הרגל, אז מה אם היא כזו. [זה לא מלמד עליך, זה מלמד עליה, וזה המקסימום ש-היא- יכולה אליו, אז אין לך מה לצפות. וציטטת פעם, תצטטי שוב, "אל תצפי לרחמי אלה המצפים לרחמייך", ואולי אל תצפי בכלל לרחמים, הרי גם הם כבר כלכך לא רלוונטיים אליך, השארת אותם על המדרכות האפורות של העיר הישנה הזו שגידלה אותי ועשתה אותי לאדם שאני יחד עם הנגן מנדולינה שמנגן כל פעם את אותו שיר לא משנה לאיזה כיוון תפני ובאיזו שעה עד שלפעמים העננים יורדים למטה למטה ואת לא רואה אותו יותר] אז ככה החיים. אז יש לך חור ואת ממלאת אותו בכלכך הרבה דברים יפים וככה זה. והרחמים העצמיים לא ממש עוזרים פה. -אבל יש כאב. אני צריכה להוציא אותו כדי שהחור הזה יוכל באמת להתמלא. אז תוציאי את הכאב, כמו שאת יודעת, ותשמחי, כמו שאת יודעת, ותנשמי, כמו שאת צריכה וכבר לא יכולה בלי,
 
למעלה