Another Girl
New member
Awaiting On You All ../images/Emo168.gif
My sweet lord, oh my lord I really want to see you I really want to be with you I really want to go with you but it takes so long, my lord…
וכנראה שלפעמים צריך להיזהר במה שמבקשים, שכן בסופו של דבר ג'ורג' יזכה ללכת עם אלוהיו, ומעט מוקדם מדי מהרצוי, לצערנו. הימים ימים קשים הם. הביטלס זה עתה התפרקו, בעזרתו האדיבה של פול מקרטני והנה הם מתחילים לפנות לקריירות סולו, אל כיוונים שונים. עתה יעמוד כל אחד מהם במבחן, ויוכיח לנו מה הוא מסוגל לעשות בעצמו והאם החלקים עולים על השלם. הביטלס, בהיותה הלהקה המפורסמת בעולם דאז, אשר הצליחה להנפיק על פס ייצור של זהב שורה של אלבומי מופת לכל הדעות, בהתפרקותה מספקת נקודת פתיחה מדהימה ויוצאת דופן לכל אחד מפליטיה. מה זה אומר? זה אומר שגם אם רינגו היה מחליט לרדת אל חופי ג'מייקה ולהקליט אלבום רגאיי עם בוב מארלי ז"ל, סביר להניח שמורעב הוא לא היה נשאר, גם אם בתקופת הביטלס נחשב מקופח מבחינת יצירה לשלושת האחרים. אין מה לעשות,הוא ביטל,וביטל,ממש כמו שדות התות,הוא לנצח. השאלה היא, מבחינתנו לפחות, מה יעשה כל אחד מהם עם נקודת הפתיחה הזו. וכאן מגיע הקטע הקשה.מכאן אפשר להמשיך וללכת בכיוון שלך ולהוכיח לעולם מה אתה שווה ללא השלושה האחרים או,לא נעים להגיד, לא שווה. וכמובן, אפשר להמשיך לנסות ולשחזר את הסגנון שסיגלת לעצמך בביטלס (כפי שניסה פול מקרטני בחלקים מהקריירה שלו,ולא תמיד בהצלחה רבה.) מישהו אמר פעם שהאלבום הזה, שבמקור יצא כתקליט משולש(!) ומאוחר יותר צומצם בהוצאה המחודשת לאלבום כפול, הוא האלבום הכי "ביטלסי" שהוציא אחד מחברי הלהקה בקריירת הסולו שלו. בנושא זה אני חלוקה עם עצמי בעיקר, אם כי מבחינה מעשית קשה לי לפסוק(אני עדיין רחוקה מלהכיר את קריירות הסולו של הארבעה במלואן) ובכל זאת את המונח "ביטלסי" כאן אפשר לקבל כמחמאה דווקא, וזאת לא בשל הניסיון, אלא דווקא בשל התוצאה. שירים אלו נשמעים כמו יצירות שאמורות היו לפאר את אלבומי הלהקה ויפה שעה אחת קודם. הריסון מוכיח לנו שאפשר לעמוד כאמן בפני עצמך גם אחרי שנים של שותפות לא תמיד הוגנת עם השאר. מבחינתו אולי זה מהווה ניצחון קטן על שני "האחים הגדולים" לנון מקרטני, שכן כידוע לנו תמיד חש מקופח ולא מוערך. האלבום עצמו הוא לא בעיטת פתיחה במובן הרחב של המילה. שכן הריסון מעולם לא בעט, לא דחף, וגם כאן הוא לא מתחיל בזה. האלבום עצמו מתאפיין בקו מוביל של שקט נפשי, של רוק מלטף, של מילים נוגעות, מחפשות. לכן בעיניי הוא האלבום של-לפני-השינה האולטימטיבי. אין בזה כדי לקבוע שהאלבום חד גוני- על אף קו זה יש בו נגיעות של בלוז, של רוק מחשמל. החלק האינסטרומנטלי( המרכיב ברובו את הדיסק השני) מקבל כאן במה נרחבת שלא ניתנה לו בימים אחרים ולנו ניתן רק להישען אחורה וליהנות. קסמו של האלבום, כמו תמיד אצל הריסון, הוא לא בקולו דווקא אלא בגיטרה שלו, במילים שלו ובסגנון המיוחד שלו, הלא מתנשא, הלא מנסה יתר על המידה, המשלב את כולם ביחד ליצירה מופלאה שלעולם לא תיצור הדים ורעש, ולא נראה שזה איכפת לו. הוא אומר את שלו, ואם כך- דיינו. לסיפתח הוא מביא לנו משהו עדין,שלא להבהיל אותנו חלילה על ההתחלה כשהגיטרה העדינה, המלטפת, הכל כך הריסונית שוב חודרת לנפש ואנחנו כמעט שוב ב-Let it be, אשר ממנו עוד לא ממש הספקנו להיפרד, ועוד רגע ייכנסו הקולות של ג'ון ופול וייקחו את המושכות, כפי שהורגלנו. אבל במקום ג'ון ופול אנחנו מקבלים ג'ורג' נטו, בשיר שמזכיר את תקופת ,I need you אבל הרבה יותר בוגר, מפוכח. וברגע הזה קשה להתגעגע אליהם יותר מדי.Let me in here, I know I've been here Let me into your heart Let me know you, let me show you Let me roll it to you…
All I have is yours, all you see is mine And I'm glad to hold you in my arms I'd have you anytime…
מכאן הוא לוקח איתנו הלאה עם השיר הנפלא .My sweet lord שיר זה קיבל הדים רבים בזמנו, וחלקנו( לא אני, מודה ומתוודה) זוכרים את הבלאגן שעורר עקב הטענה שהוא נגנב מהשיפונס, והשיר המקורי הוא בעצם He's so fine. רוצים לשמוע ווידוי? אספר לכם בכל מקרה. מעולם לא שמעתי את הגרסה המקורית. מעולם לא חשתי את הצורך להשוות. השיר הזה מספיק לי, ולא ממש חשוב לי מהיכן שאב הריסון את ההשראה. השיר מצליח לגעת, בשילוב נפלא של הגיטרה והמילים העצובות, שכל כך מתאימות לחייו ובעיקר לסוף חייו. ואם לרגע שכחנו מאמונתו האדוקה של ג'ורג' זצ"ל והקשר הרגשי העז מאוד לגורו שלו, הרי שכאן נקבל תזכורת. "הארי קרישנה", הוא מפזם, ולנו נותר להיאנח בהבנה. רק לו נוכל לסלוח בענייני שיגעונות אמונה.All I have is yours, all you see is mine And I'm glad to hold you in my arms I'd have you anytime…
Wah-wah You've given me a wah-wah And I'm thinking of you And all the things that we used to do Wah-wah, wah-wah
Wah-wah You made me such a big star Being there at the right time Cheaper than a dime Wah-wah, you've given me your wah-wah, wah-wah
הייתי מעדיפה להסתכל על שלושת השירים הראשונים כשלישייה הפותחת, שהיא בעצם המנצחת. לא לזלזל חלילה בשאר האלבום המצוין הזה, אבל אחרי 3 שירים כאלו קשה לשמור על הרמה. והשיר המסיים את השלישייה הוא Wah-Wah. מספרים כי הגה את השיר בעת סערת רגשות, לאחר (עוד) ריב עם אקסתו המיתולוגית, ולא, אני לא מתכוונת לפאטי. כנראה שאדון מקרטני הצליח (שוב) לעורר את חמת זעמו של הנ"ל, ששב הביתה וכתב את השיר. אם לא נסתכל על השיר כרומנטי נגלה את ג'ורג' מסתכל בפיכחון על העבר, מודע להשפעת הביטלמניה על ההצלחה ולהצלחה על חייו, ונדמה כי אי אפשר להתעלם מתחושת האירוניה המרירה שמועברת בשיר. אבל זה גם שיר של געגועים , של אהבה נכזבת. ואולי זה מה שחש? געגועים לימים ההם? זה לא הזמן והמקום לדון בשאלות מסוג זה. מה שכן אפשר להגיד על השיר זה שהוא הטוב באלבום בעיניי. גיטרה, קצב, אפילו ליווי קולי המזכיר נשכחות. ניתן בביטחון לקבוע שלו היה נכנס שיר זה ל-Let it be היה מעלה אותו ברמה אחת יותר לפחות. ולא רק שיר זה. ניתן לומר כמעט על כל אחד מהשירים הממלאים את האלבום (הכפול, אם לא ציינתי עדיין) שהיה משדרג במידה לא מועטה את התקליט הסוגר של החיפושיות. מהמשוואה הזו בהחלט אפשר להסיק שג'ורג' הוא בהחלט יוצר ומוסיקאי מחונן, וסביר להניח שלו היה מקבל יותר מרחב יצירה באלבומי הלהקה מעבר לפוזיציית הגיטריסט המוביל, היו הנ"ל מקבלים נופך קצת אחר, לא בהכרח במובן הרע של המילה. אבל, איך אומרים, את הנעשה אין להשיב, ואפשר רק לכפר. והכפרה היא שלמה.Wah-wah You made me such a big star Being there at the right time Cheaper than a dime Wah-wah, you've given me your wah-wah, wah-wah
